בן לילי ולב, חברי קיבוץ רביבים. נולד ביום א' בניסן תשכ"ח (30.3.1968) בקיבוץ רביבים. ילד שלישי במשפחה בת ארבעה ילדים. היה בו הכשרון להבין את אורח מחשבתם של אנשים ולראות את החיים והסובב גם בדרכם. תכונה זו איפשרה לו ליצור קשר עם בני אדם מחוגים שונים ולהתחבב על כולם. קשוב ונאמן היה לחבריו. יצירתי היה, בעל חשיבה מקורית, שאינו הולך עם הזרם. למד בבית-הספר היסודי ברביבים ובהמשך בבית-החינוך המשותף 'מעלה הבשור'. לא אהב את מסגרת הלימודים הסדירים, סקרן ותאב דעת, למד מכל הנקרה בדרכו ודבר לא נעלם מחושיו. חגי אהב ציור וצילום, היה רגיש למוסיקה וניגן בגיטרה. נטיותיו בתחום הטכני באו לידי ביטוי כבר בילדותו בפירוק והרכבה של מנועים והפעלתם ולאחר-מכן בהרכבת אופנועים שהיו מתחביביו. עיסוק זה הביאו לספר 'זן ואומנות אחזקת האופנוע', שהשפיע על תפיסת עולמו. חגי לא דחק בזמן והזמן לא דחק בו. ביצע דברים ביעילות. כישוריו הטכניים ותבונת כפיו ניכרו בעבודתו ובכל מעשה ממעשי ידיו. בפברואר 1987 התגיס חגי לצה"ל ולפי בחירתו הוצב לשרת בחיל השריון. הוא סיים את שירותו בתפקיד סמ"פ בדרגת סגן. קיבל "תעודת חייל מצטיין על מסירות ותרומה להעלאת רמת השריון ביחידתו", ואת אות השירות המבצעי. עם שחרורו מצה"ל, בתחילת 1991, לאחר ארבע שנות שירות, חזר לקיבוצו, רביבים, והשתלב בעבודה במפעל 'רביב'. חגי אהב את עבודתו והתקדם בה במחלקת התבניות, אותה אף ניהל. השכיל למשוך צעירים לעבודה ב'רביב' ולעשותם שותפים למציאת עניין בפיתוח המפעל. באביב 1992 יצא לשלושה חודשי טיול במזרח הרחוק. את רשמיו מהטיול הטביע בצילומים רבים. מקצתם כונסו בספר 'ואין חדל עולם' שהוקדש לזכרו. ביום י"ב בכסלו תשנ"ג (7.12.1992) במהלך שירות מילואים, בסיור בוקר לאבטחת התנועה בכביש עוקף עזה, נפל חגי יחד עם שניים מחייליו בפיגוע רצחני של חוליית מחבלים. בן עשרים-וארבע היה במותו. לבקשת הוריו הובא למנוחות בחלקה האזרחית בבית-העלמין בקיבוץ רביבים. השאיר אחריו הורים, אחות – הלה, ושני אחים – בעז ויובל. במכתב תנחומים ששלח שר הביטחון דאז, יצחק רבין, למשפחתו נכתב: "חגי נפל כשבמהלך סיור שגרתי נפתחה אש נק"ל של מחבלים מתוך רכב נוסע, תוך כדי עקיפת ג'יפ הסיור. הוא שירת בגדוד חיל השריון. היה קצין מקצועי בעל יכולת התפתחות לכיווני מחשבה חדשים, בעל רצון ללמוד ולהבין כל דבר. היה מפקד אהוב על חייליו". אבי לחמן, מפקד הגדוד, הוסיף וכתב: "חגי היה מפורסם בגדוד במקצועיותו הרבה, בראשו הפתוח וברצונו ללמוד ולהבין כל דבר. אופיו הנעים ומקצועיותו הפכו אותו תוך זמן קצר למנהיג ולמפקד אהוב על חיילי מחלקתו ופלוגתו. מפקד, חבר ולוחם, שתוך זמן קצר הטביע את חותם אישיותו הנהדרת בכל הסובב אותו". ומתוך דברים שנכתבו על חגי – על-ידי נח רוזנפלד, מאנשי יחידת המילואים: "החיוך הזה, טפיחת השכם הזאת, טוב הלב הזה, האופטימיות הזאת, מאין היא נובעת? אף פעם לא שמעתי אותך מתלונן על משהו, תמיד החיוך שלך מוביל קדימה. אתה אמנם בצבא מפקד, אך מי שמכיר אותך יודע שקודם כל אתה אדם וחבר…" קובי סופרין, שהכיר את חגי בשירותם הסדיר: "…חגי הזכור לי הוא הבחור שעוזר לכולם, שאוהב לפרק כל דבר, אחד שרצית להיות איתו בצוות, במחלקה, כי ידעת שהוא זה שיעזור לך ולכולם אם תהיה בעיה, הוא זה שיתעסק בתיקון התקלות בטנק בשעה שכולם כבר ישנים… במחשבה ראשונה אתה חושב, איזה פראייר עובד כעת כשכולם ישנים, אך כשאתה חושב לעומק אתה מבין כי עם אדם כזה אתה תרצה ללכת לקרב…" אהוד שביט, בן קיבוץ רביבים שאיבד את אחיו במלחמת יום-הכיפורים: "עד הצבא – פרא טכנולוגי. המוח הסקרן בלי גבול וידי הזהב הסובלניות שיחזרו אופנועים מגרוטאות וטיפלו בכל חומר, כלי או מכשיר שהעולם המודרני רק ידע לייצר עבור חגי. עובר את גבולות הפחד והטעם הטוב אך חוזר ונסלח וממשיך. ארבע שנים בצבא, קצין, מתחשל ומתעשת. כמה נקודות של שיתוף פעולה ואני מגלה אדם חדש, רצינות מדהימה. יוזם, מקדם דברים, מבצע בכישרון ללא גבול… ואז פתאום… בן רביעי לרביבים, שלישי מהשריון". בארי סלומון, מחנך של חגי: "כיתת בית-הספר לא היתה הזירה האהובה על חגי ואני בתור מחנך שלו סבלתי כמעט כמוהו. לא הצלחתי להבין מדוע נער פיקח, סקרן ובהחלט לא עצל בטבעו אינו מתפקד בלימודים. הוא השקיע אנרגיה רבה בהמצאת שיטות להתחמקות משיעורי בית. בזכות חנה לביא (המחנכת), שאהבה אותו בדרכה המיוחדת, חגי הצליח לסים י"ב שנות הלימוד. לימדתי אותו אנגלית עד סוף התיכון ונהניתי מתפיסתו הטובה ומהחן המיוחד שתמיד היו בו. כאשר השותפות הלא פשוטה שלנו נגמרה, הוא התגייס לצה"ל ואני יצאתי לשליחות באנגליה. בשבוע שבו חזרתי מלונדון פגשתי אותו. הוא היה במדים – קצין חסון ויפה, שנראה בוטח בעצמו, רגוע ושמח – חגי אחר. כשחגי השתחרר מצה"ל הייתי מזכיר הקיבוץ ובתפקידי זה גיליתי עוד התפתחות נעימה אצלו. הן בדיונים הסוערים על עתידו של מועדון הצעירים והן בבירורים על כוח-אדם במחלקת התבניות ב'רביב'… הכרתי איש בוגר, שקול ונבון. בלט שהוא חשב היטב על כל האספקטים של הבעיה שדנים בה, ניסה תמיד להגיע לפתרון שיועיל לכל הצדדים. באותם הימים התחלתי להכיר את חגי כשותף טוב לדרך, כחבר יקר". הגר דגן, בת כיתה של חגי: "חגי היה אדם פתוח, מקבל גם את השונה ממנו, נותן תמיד הרגשה שהזולת רצוי לידו. הוא ידע לשבור מבוכה ומתח בלי הרבה מלים. …תמיד בחיוך על השפתיים ובעיניים מאירות המחממות את הלב. תמיד פתוח להקשיב, מפרגן, מעודד. אדם עדין ורגיש, שחי עם התכונות הללו נהדר, בניגוד לרבים מבני גילו שראו בכך אפשרות לפגיעה בחספוס הגברי שלהם. נפגשנו יחד, כמה ידידים, לאחר תקופה ארוכה של ניתוק וחגי כאילו חיבק את כולנו יחד – כמו שאמרה מישהי בהלוויה שלו: 'היתה לו יכולת חיבוק…'" אכן, כזה היה חגי.
