fbpx
עמיחי, יאיר (יאירקה)

עמיחי, יאיר (יאירקה)


בן הניה ויחיאל, נולד ביום ו' בחשוון תרפ"ח (1.11.1927) במושב תל עדשים. הוריו היו מראשוני החברים שם וקראו לו בשם יאיר כי באותו זמן יצא לאור משפטו של שלום שווארצבארד בפריז, ובו הכיר בית-דין צרפתי בזכותו האנושית של יהודי לנקום דם עמו. אחרי שנתיים עברה המשפחה לתל-אביב ויאיר עבר את שלבי החינוך בגן-הילדים, בבית-הספר היסודי "לדוגמה" ושנתיים בבית-הספר "תיכון חדש". מילדותו ואילך נודע יאיר בסגולותיו: היה שקדן וצייתן בבית-הספר ובבית, נלהב להגשמה החלוצית ומלהיב לכך את חבריו, חובב את היופי בציור (בעיקר ציורי נוף) והזמרה (בקולו הנעים ובחיבורי-זמרה שחיבר לפי ידיעתו ויכולתו. חיבר גם "אופרות" ומערכונים מהווי סביבתו בבית-הספר ואחר- כך בקבוצתו). בהיותו בן 10 הצטרף לתנועת "המחנות העולים", ריכז סביבו כמחנך ותיק את נערי השכונה שבצפון תל-אביב לסיפורים ולשיחות שריתקו אותם, ובהיותו בן 14 כבר היה מדריך לשכבת ה"עמלים". המשיכה לחיי הכפר, שאותו עזב בהיותו בן שנתיים, נתעוררה בו מחדש, ובהיותו בן 16 עבר מבית-הספר התיכון שבעיר לבית-הספר המחוזי ביגור, בו התמחה בפלחה, ובייחוד בעבודה על טרקטור, ובו בזמן היה פעיל גם בהדרכה ובריכוז חיי החברה והתרבות של התלמידים והנוער המקומי. אחרי סיום בית-הספר הצטרף להכשרה מגויסת במסגרת הפלמ"ח ושהה שנה בבית הערבה בצפון ים-המלח ושנה בחפצי בה שבעמק המזרחי. בימי העבודה עסק בחיבה ובמסירות בפלחה ובייחוד בעבודה בטרקטור וכן בהדרכה ובפעילות התרבותית של הנוער המקומי, ובימי האימונים התמחה בחבלה ובסיירות. בתקופת המאבק בבריטים השתתף בפיצוץ גשרים וקווי-רכבת. אחרי יום עבודה קשה בהכנת המסיבה וההצגה לסיום שנת- הלימודים בבית-הספר בחפצי בה, הוזעק בשחר "השבת השחורה" (29.6.1946) עם חבריו לעזרת קיבוץ עין חרוד, שהבריטים שמו עליו מצור. על אף יריות הבריטים התקרבו עד לגדר ושם נאסרו והובלו למחנה-המעצר בעתלית, שם היה הרוח החיה בקרב חבריו דרי הצריף. אחרי השחרור עבר בשלהי קיץ תש"ז עם חבריו להתיישבות במשמר הנגב. שם היה מהאחראים לביטחון ולעבודת הפלחה. במכתבים להוריו הביע את סיפוקו מהעובדה שזכה לחרוש בטרקטור מאות דונמים של אדמה שוממה דורות רבים ולתרום את חלקו להחייאת השממה ולהנחת יסוד לחיים עבריים חדשים. אחרי נישואיו עזב את משמר הנגב לזמן מסוים לרגל נסיבות משפחתיות ונתקבל לעבוד כפקיד בחברת החשמל בתל-אביב. אך געגועיו לקרקע לא הרפו ממנו ובמכתביו לאחיו, שהיה אז בבית קשת, ביקש ממנו: "לכשתזרע בשדותיכם, זרע-נא דריל אחד בשבילי – טוב?…" למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התייצב לשירות כאיש ה"רזרבה" של הפלמ"ח. כשבועיים שמר בגבולות העיר ואחר-כך שירת בליווי שיירות לירושלים ולנגב. יום אחד הוטל עליו לצלם את התנהגות הבריטים בעוצרם שיירה יהודית, אך תפקיד זה היה בעיניו נוח מדי לבחור שכמותו. לבסוף נמצא לו תפקיד כחפצו. יאיר התנדב לצאת לעמדת-המשמר בבית הקרן-הקיימת-לישראל ליד בית דגון, שחלשה על צומת-הדרכים לירושלים ולדרום והיתה צפויה ונתונה להתקפות ערביות ולהטרדות בריטיות בכל עת, ושם היה צורך באומץ קרבי ובזריזות "סליקית" כאחד. למחרת בואו למקום, ביום 11.1.1948, יצא לפנות ערב עם חברו מנשה כהנא לזרוע מוקשים מסביב לעמדה ושניהם נפצעו קשה בהתפוצץ המוקש האחרון והובאו לבית-החולים "הדסה" בתל- אביב. שם התנהג בגבורה, עודד את הוריו שבאו לבקרו ולאמו אמר: "היי גיבורה, אני גיבור!" כשהוציאו את מנשה מהחדר ביקש שישאירו אותו והבטיח להתאפק ולא לצעוק לבל יטריד אותו. לא גילו לו שמנשה הועבר לחדר המתים. הרופאים האמינו שיתגבר על פצעו ובמהרה יקום ויישוב אל העמדה, כפי שהבטיח לאביו, אך מצבו הורע. יאיר נשא בשקט את ידיעת הסוף המתקרב וביום ג' בשבט תש"ח (14.1.1948), אחרי שקיעת החמה, יצאה נשמתו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. עד כמה היה חביב על חבריו ניתן להיווכח מהעובדה ששתיים מחברותיו בפלמ"ח קראו לזכרו את בניהן בשם יאיר.

כובד על ידי

דילוג לתוכן