אבינעם, בן לאה ושלמה, נולד ביום י"ד בניסן תש"ה (28.3.1945) בכפר עציון. את לימודיו היסודיים התחיל בבית-הספר "תחכמוני" בבת-ים וסיים בבית-הספר "יבנה" ברמת-גן. אחרי-כן למד בבית- הספר התיכון עירוני-דתי ב' בתל-אביב וסיים את לימודיו בישיבה- יוניברסיטי בניו-יורק. אבינעם בילה את שלוש שנות חייו הראשונות בחברת ילדים מאושרת, בנוף הררי קסום בכפר עציון, שהוריו היו מראשוני מיסדיו. עם נפילת הגוש המשיכו הילדים לשמור על קשר ביניהם, וחלמו על שיבה לכפר עציון. אבינעם עבר לגור עם משפחתו ברמת-גן, ומלבד קשריו הממושכים עם חבריו מהכפר, קשר קשרים חדשים עם חברים-שכנים. כילד אהב אבינעם את הבדיחה, את המשחק ואת מעשי המשובה, אך תמיד עשה הכול בתמימות, ללא כוונה להרע. למרות שובבותו בבית-הספר וחוש ההומור שלו בכיתה, ולמרות שלא הקדיש זמן רב ללימודים, היה אבינעם תלמיד טוב. הוא היה חבר בתנועת הנוער הדתית "בני-עקיבא", בה נמשך פיתוח הכרתו החלוצית, שנטעו בו הוריו. למרות שהתגורר בעיר ראה את עצמו כ"קיבוצניק בדרך", וחיי העיר לא נראו לו. בהיותו כבן שש-עשרה נסע עם הוריו לארצות הברית, שמה יצאו בשליחות. היה זה משבר קשה לאבינעם, שנאלץ להינתק מחבריו בארץ, ושלא אהב את אורח החיים האמריקני. בשל החלפת בתי-הספר, לא סיים אבינעם את לימודיו באותה שנה שסיימו שאר בני גילו, והיה עליו לדחות את גיוסו בשנה. אולם רצונו העז לצאת עם חבריו לקבוצה לשרת בקיבוץ במסגרת הנח"ל, דחף אותו להשלים בחמישה שבועות את לימודי הבגרות ולסיים בהצטיינות. הוא חזר ארצה בזמן והתגייס עם שאר בני קבוצתו, כשמשפחתו נשארה עדיין בארצות הברית. אבינעם גויס לצה"ל בסוף ינואר 1962 במסגרת הנח"ל הדתי, יחד עם חבריו הוותיקים מהכפר. כחלק ממסלול הנח"ל היו אבינעם וחבריו בשל"ת בקיבוץ שדה אליהו, אך אבינעם לא מצא שם את מקומו. שדה אליהו היה משק מבוסס, ואבינעם לא ראה בו אתגר. הוא רצה לבנות בכוחות עצמו. אבינעם הוצב לשרת בחיל הרגלים ביחידת צנחנים, ולאחר הטירונות השתלם בקורסים לצניחה ולמ"כים חי"ר. עם סיום קורס המ"כים הוצע לו ללכת לקורס קצינים, אולם אבינעם בחר להמשיך לשרת במסגרת יחידתו כסמל מחלקה. במשך הזמן מונה אבינעם, שכינויו בצבא היה "פחפח", לרס"פ, ובתפקידו זה שמר על סדר ומשמעת ביחידה. הוא עשה זאת באמצעות שכנוע ומילה מבדחת, במקום הצעקות והעונשים המקובלים. בתקופת שירותו הסדיר השתתף אבינעם במלחמה במסתננים. בתום שירותו הסדיר נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. עם צאתו לחיים אזרחיים החל אבינעם ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. במשך כל שנות לימודיו חלם על היום שלא ישב רכון על שרטוטים, אלא ילבש סרבל ויצא לעבוד. כשפרצה מלחמת ששת הימים הצטרף אבינעם אל יחידתו ויחד עם חבריו לחם לשחרור ירושלים, ואחרי-כן לשחרור כפר עציון. וכשהפך החלום הישן לחזור למקום הולדתו למציאות – הפך כפר עציון למרכז חייו. אבינעם הצטרף אל חבריו כדי להקים מחדש את ביתם שחרב. בתחילה חשב אבינעם להמשיך את לימודיו בטכניון כחבר קבוצה, אך עם הגיעו לכפר עציון מצא פורקן למאוויו בעבודה השוטפת במשק, והוא ויתר על המשך הלימודים והתמסר לחיי הכפר. עיקר פעולתו במשק הייתה במפעל המתכת, שם הצטיין ביכולת טכנולוגית ובכושר ניהול. הוא השקיע את כל זמנו בעבודה, ועשה הכל כדי להוביל את המפעל להישגים. במשק הפך אבינעם ל"פותר בעיות קבוע" בכל הקשור למערכת החשמל, תיקון מכונות ומכוניות – תמיד נכון לעזור, הן בעבודה והן בחיי היום-יום של חברי הקבוצה. אף שהתרחק מעסקנות היה אבינעם ער לבעיות הקבוצה ולמתרחש בה, והיה פעיל בליבון בעיות החברה. לנגד עיניו עמדו תמיד הצרכים הטבעיים של האיש החי במשק. הוא אהב את השיחה הקלה והתבטא בהערות ובבדיחות הדעת, אולם מתחת לקליפת הקלילות וההופעה המחוספסת התגלתה נפש רגישה ושכן מוח חושב ומעמיק. אבינעם שאף ליסודיות, לחקירת כל דבר עד סופו ולראייה למרחוק, תכונות שהביאו אותו למחשבה מקורית ומעמיקה, בלי לקבל דברים כפשוטם. היו לו דעות רציניות למדי בענייני העולם, המדינה והחברה, אך הוא העדיף את הגישה העקיפה, האנושית והחיה, על פני התבטאות בפומבי. כשדיבר בלטו יושרו וכנותו של אבינעם, שאמר תמיד את אשר בלבו, ולא ניסה להתבלט או למשוך תשומת לב. בעיקר ראה אבינעם בעשייה ערך כשלעצמו, היא הייתה העיקר, ובה מצא את סיפוקו האישי. תכונותיו הפכו אותו למוקד בחיי הכפר, ורכשו לו חברים רבים. גם בהיותו רחוק מבית הוריו לא נותקו קשריו של אבינעם עם משפחתו. יחסיו עם הוריו היו חבריים, כמעט ללא מחיצות, ונשמרו לאורך כל שנות חייו, גם כשהקים לו בית בכפר עציון. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (18.10.1973), ממערב לתעלת סואץ, נפגע אבינעם בעת לחימה בקומנדו המצרי. הוא נהרג והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר עציון. השאיר אחריו אישה – סנדי, ושלושה ילדים – אורית, רוני בת-ציון ולוי יעקב, שנולד ימים ספורים לפני מלחמת יום- הכיפורים, ואבינעם לא הספיק להשתתף בטכס הכנסתו בבריתו של אאע"ה, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. לאחר מותו הוקדשה חוברת "במחננו", חוברת קבוצת כפר עציון, לזכרו של אבינעם, ובה דברי חברים על דמותו ועל פעלו; ביטאון הקיבוץ הדתי "עמודים", פרסם רשימה לזכרו של אבינעם; מפעל המתכת בכפר עציון, שאבינעם ניהל אותו, טבע לזכרו תבנית נוי ובה דוגמאות של החלקים שייצר המפעל במסגרת פרויקט ראשון שאבינעם תכנן וביצע.
