עמיחי, אתיאל

בן יחיאל והניה. נולד ביום ה' בכסלו תרפ"ה (2.12.1925) במושב תל-עדשים. הוריו היו מראשוני-המתישבים שם. מגיל רך חונך על הערכים הלאומיים והיה פעיל ב"מחנות העולים". אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים, בשנת 1942, נסתפח לפלמ"ח ושירת בו עד להקמת צה"ל. בשירות-פלמ"ח הלך מחיל אל חיל והשתתף בפעולות שונות, כגון רכישת-נשק, העפלה, הדרכה, מאבק בשלטון הבריטי וכו'. גם במלחמת-הקוממיות השתתף, תחילה כרב-סרן ולאחר-מכן כסגן-אלוף, בתור מפקד-גדוד ומפקד-חטיבה במערכות ירושלים והנגב. תאריך גיוסו הרשמי הוא פברואר 1948. הוא נמנה עם פורצי הדרך לירושלים. כתום המלחמה נתמנה מדריך בבית- הספר הגבוה לטקטיקה ובשנת 1950 מילא את מקומו של ראש מחלקת-ההדרכה במטה הכללי. אחרי היותו מפקד על חטיבה בחיל הרגלים בשנת 1951 הועבר לראש מחלקה במטכ"ל. בשנת 1954-1955 היה מפקד מחוז-ירושלים. שנה לפני מערכת-סיני עמד בראש שירותי ההגנה האזרחית, השתתף בקרבות ואחרי-כן יצא ללימודים אקדמיים. הגיע לדרגת אלוף-משנה. בשנת 1961 החל את פעולתו המבורכת באפריקה: תחילה היה נספח צה"ל ונציג משרד-הבטחון באקרה, בירת- גאנה, ובשנה שלאחריה הועבר לאביג'אן, בירת חוף-השנהב, והיה נספח צה"ל, נציג משרד- הבטחון וגם יועץ השגרירות לענייני המחלקה לשיתוף בין-לאומי במשרד החוץ. עיסוקו היה בארגון פעולות שונות בקרב הנוער בענייני נח"ל וגדנ"ע וגם בסיוע טכני למדינות המתפתחות באפריקה (במערבה ובמרכזה). הוא הגיע להישגים רבים, קשר קשרי-ידידות עם ראשי-המדינות, מפקדי-צבאותיהן ומנהיגי-הנוער שבהן. את עבודתו זו עשה מתוך מסירות ואהבה ולא חשך עמל מעצמו כשהיה משוטט ומטלטל את עצמו ברחבי-המדינות כדי להורות ולהדריך, לתת עצה ולהגיש עזרה. מעולם לא נרתע מפני בעיות ותמיד שש לאתגרים חדשים. ביום כ"ב בשבט תשכ"ג (16.2.1963) יצא עם בני-ביתו לנסיעה ארוכה ובשעת מילוי תפקידו נפל יחד עם אשתו הצעירה, איילת (לבית יעקב ורבקה הלפרין – ניב) ובתו רוית, בת החמש. הניח שתי ילדות קטנות. ארונותיהם הובאו לארץ ולפני צאת מסע- ההלוויה לדרכו עברו על פני הארונות נשיא חוף-השנהב, ששהה אז בארץ, שרת-החוץ והמנהל הכללי של משרדה, סגן שר-הבטחון והמנהל הכללי של משרד-הבטחון, שלישו של ראש-הממשלה, הרמטכ"ל, אלופי הפיקודים והמטה הכללי, קצינים בכירים וצמרת משרד- הבטחון. השלושה הובאו למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת-יצחק. בין מספידיהם היו סגן שר-הבטחון, מר שמעון פרס, הרמטכ"ל והרב הראשי לצה"ל. בשנה שבה נפלו החליטה עיריית-רמלה לקרוא על-שם הנופלים רחוב מרחובותיה החדשים וכן נקראו שני גני-ילדים על-שם אתיאל. בשנת תשכ"ד הוציא חוג-ידידים ספר לזכרו ולזכר בני-ביתו בשם "בית עמיחי", בו מובאים, מלבד דברים עליו ולדמותו ודברי-תנחומים על האסון, גם תיאור מקיף של פעילותו "במרחבי אפריקה" בשילוב מכתבים שלו. כן הוקם בספריית-המטכ"ל מדור על-שמו ועל-שם בני-ביתו שנפלו, אשר בו מרוכז חומר עיוני על אפריקה ואסיה והפעולות הנעשות שם. עם הופעת-הספר ופתיחת-המדור נערך טקס מיוחד לציון שני אירועים אלה. תולדותיו, מעזבונו ומדברי דויד בן-גוריון, שמעון פרס ורב-אלוף צבי צור הובאו בספר "מתוכנו יצאו" – על תלמידי בית-הספר היסודי "תל נורדוי" בתל- אביב, שהוציאו ההורים יחד עם הנהלת בית-הספר. אחיו יאיר נפל במלחמת-הקוממיות.