עמיאור, עמיקם

בן רות וחנוך. נולד ביום י"ח בשבט תשל"ה (30.1.1975) בירושלים. אח לחזי, חנן, רננה ואליצור. עמיקם גדל והתחנך בקרב משפחתו שומרת המצוות והציונית, בעיר העתיקה בירושלים ובאפרת שבגוש עציון. עמיקם החליט לשרת בצה"ל שירות מלא ביחידה קרבית ולהיות נאמן לאורח חיים התואם את אמונת ישראל. לאור זאת, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ולפני גיוסו לצה"ל, ביקש עמיקם להרחיב ולבסס את ידיעותיו ביהדות והצטרף למכינה הישיבתית הקדם-צבאית בקשת שברמת הגולן. במסגרת המכינה הקדיש עמיקם שנה ללימודי התורה, המשולבים בפעילויות לשיפור הכושר הגופני וההכנה הצבאית לקראת השירות בצה"ל. בסוף יולי 1994 התגייס עמיקם לצה"ל, לחטיבת גבעתי, כרצונו. לפי עדות מפקדיו, קיים עמיקם את שירותו במוטיבציה גבוהה, באחריות, בנכונות לתרום ובחיוך תמידי על שפתיו. ביום י"ג בתשרי תשנ"ז, במאורעות ספטמבר 96', בעת שהשיב אש על ערבים שתקפו את מוצב צה"ל "זיוונית" ברצועת עזה, נפצע עמיקם באורח אנוש מירי צלף ערבי. עמיקם פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם נפטר מפצעיו בליל י"ד בתשרי תשנ"ז (26.9.1996). בן עשרים ואחת היה בנופלו. מילותיו האחרונות לחבריו, לאחר הפציעה, היו: "אם לא אחזור, תמסרו לחבר'ה שאני אוהב אותם". במאורעות אותו היום נפלו בקרב גם סמ"ר דמיטרי גרז'דנסקי, סמ"ר חן קורן, סמ"ר ויסאם עמאר וסמל יהודה לוי. עמיקם הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון, ועל קברו נחקק: "אהב את הבריות ואהוב עליהן, האיר פנים לכל וחלוץ למען עמו". עמיקם הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה: "עמיקם שירת כלוחם בגדוד 'שקד' בחטיבת גבעתי ותואר על-ידי מפקדיו כחייל מסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה בשירות הצבאי. עמיקם בלט באהבתו לארץ ישראל ובמתן כבוד לזולת, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד".