עמוס, יצחק (ג’ו)

בן אנט ויעקב, נולד ביום ט"ז בניסן תשכ"א (2.4.1961) בבית-שמש. יצחק נקרא גם בשם יוסף. על-שם סבו – יוסף, ויצחק על-שם סבו האחר, משום ששניהם נפטרו באותו שבוע. אולם השם יצחק נשאר בפי כול. שש שנים למד יצחק בבית-הספר היסודי "אליקים", ומשם עבר לבית-הספר התיכון "פירסט". הוא היה נער שובב, רץ ומשתולל, אוהב ספורט, ובמיוחד כדורגל וכדורסל, וכמובן קפיצות לגובה ולרוחק. קבוצת הכדורגל האהודה עליו היתה "מכבי נתניה". אל חבריו לספסל הלימודים התנהג יצחק בחברות ובחיבה, ואל מוריו בכבוד ובנימוס. לא קל היה להקניטו. ארשת של טוב-לב נסוכה הייתה על פניו תמיד. חיוכו השובב קידם בברכה את הרוצים להכעיסו ואת דורשי שלומו. מנהל בית-ספרו זוכר אותו "כעלם חמודות, אשר שערו השחור והשופע גולש דרך קבע על צווארו… קל היה לשכנעו לבצע כל עבודה ותהיה הקשה ביותר. ראיתיו כל בוקר מגיע לבית-הספר וילקוטו על שכמו; לא כמבצע שגרה אפורה אלא כאדם שמח הרוצה ליטול חלק ברקמת החיים ובהווי בית-הספר". יצחק הצניע לכת, ולא התפאר בציוניו הגבוהים שזכה בהם, בפרט בשרטוט. הצניעות הייתה לו לאורח-חיים גם בצבא, שכן לא התפאר במעלליו וביחידתו. יצחק גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1979, והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. עם חבריו הוא עבר את המסלול המפרך של לוחם בחטיבת הצנחנים, בקורסים שונים, והגיע לדרגת סמל-ראשון. יצחק היה חיל מעולה, בלט בפלוגתו מבחינה חברתית, והיה אהוב על מפקדיו וחבריו. גם בצבא הוא היה קשור מאוד למשפחתו. יצחק השתדל להגיע לביתו כל אימת שנתאפשר לו הדבר, ובשובו חילק בין חבריו את העוגיות הטעימות שאפתה אמו. יצחק אהב את החיים, לצחוק ולהשתולל. שבועיים לפני שהגיעה שעתו להשתחרר, פרצה מלחמת שלום הגליל ויצחק נקרא מביתו להשתתף בה. במשך תקופת הלחימה, הוכיח יצחק לחבריו ולמפקדיו את כושר הלחימה העז הטמון בו. הוא רצה להפגין, שההשקעה שהשקיע בו הצבא הייתה כדאית. הוא חירף נפשו וביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל, והוא בן 21 שנים. יצחק הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות בבית-שמש, שכה אהב. הוא השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים ובני משפחה המתארים את דמותו.