בן צביה ויוסף. נולד ביום י"א באלול תשל"ז (25.8.1977) באשקלון. אח לערן, נופר ומתן. שלומי התחנך באשקלון – בבית הספר היסודי "אילנות", ובבית הספר התיכון "אורט הנרי רונסון", שם למד במגמה הומנית ובכיתת ספורט. הוא היה אהוב מאוד על חבריו, מעורה ומעורב בכיתה ובשכבה, ועל פניו נסוך חיוך תמידי. כספורטאי מוכשר מהמעלה הראשונה הצטיין שלומי בטניס, בכדורגל ובכדורסל, והתגלה כאצן מחונן. הוא השתתף בתחרויות ריצה כחבר בנבחרת האתלטיקה של אשקלון, ובהיותו בכיתה י"א זכה במקום הראשון במירוץ שנערך בעיר. בבית הספר היה שלומי מצטיין שכבתי במגמת הספורט, ובכיתה י"ב ייצג את בית ספרו בריצה וזכה בגביעים רבים. ספורט היווה חלק ניכר מחייו של שלומי, אך אהבתו הגדולה באמת הייתה נתונה למוזיקה. שלומי אהב מוזיקה עכשווית, ותמיד חיפש את הלהיטים החדשים ביותר. ב-31.7.1996 התגייס שלומי לצה"ל, ליחידת "דוכיפת" שבחטיבת "כפיר" – יחידה המתמחה בלוחמה נגד טנקים. הוא החל את הטירונות ב"מתקן אדם", והמשיך לאימון מתקדם ב"מחנה ישי" שבסיומו הגדיר אותו המ"מ כ"הפתעה של האימון המתקדם". פלוגתו תפסה את קו פסגות, ושלומי היה אחד הלוחמים שאיישו את מוצב א-רם שמצפון לירושלים, בגזרת רמאללה. לאחר אימון גדודי נוסף יצא שלומי לקורס מ"כים, בהקצאה שנייה בביסל"ח (בית הספר למ"כים ולמקצועות חיל הרגלים), וגם כאן זכה לחוות דעת מרשימות ומחמיאות. הסגל הפיקודי בביסל"ח לא היה מוכן להיפרד משלומי, ונלחם כדי להשאירו בתפקיד הדרכתי. שלומי הדריך בקורס מ"כים במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן יצא להכנה של קורס קצינים בבה"ד 1. עקב סדק ברגל, הבין שלא יוכל לסיים את הקורס, ופרש. שלומי שאהב כל כך את "דוכיפת" נלחם בעקשנות כדי לחזור ולשרת עם חבריו. לאחר מאבקים רבים חזר לגדוד, ושובץ כמ"כ בפלוגת מרץ 98'. בספר המחזור של הפלוגה נכתב עליו: "שלומי אחרי המ"מ עם הקשר רץ / ונהג לעשות זאת בלי מאמץ / במטווחים לו את הנשק לקח שעות לאפס / ואת צדו תמיד נהג לחפש / לקורס מכי"ם יצא / ואת ייעודו בצבא מצא / משלומי שלנו עוד נשמע / הוא בטח יהיה המג"ד הבא." ואמנם, עד יומו האחרון, שאף שלומי להיות מפקד בגדוד. באותה תקופה החלה הכנת הסגל של פלוגת אוגוסט 98'. בראשה עמד רפי פדלי, שהיה מפקד מחלקה באוגוסט 96' – התקופה שבה היה שלומי בראשית דרכו הצבאית. בהכירו את שלומי ואת ניסיונו הרב בפיקוד, עמד רפי על כך ששלומי יהיה אחד ממפקדיו בפלוגה, וכך החל שלומי את הכנת הסגל. ביום א' באב תשנ"ח (24.7.1998), שנתיים חסר שבוע למניין ימי שירותו בצבא, יצא שלומי לחופשה. תכניתו הייתה לבקר חבר שזה עתה התגייס, ושהה בבסיס "זיקים" שליד אשקלון. הוא נסע למפעל של אביו לומר שלום, ומשם נסע לזיקים, בעודו במדים. בשעה 15:30, בצומת "איטונג" שבאזור התעשייה הדרומי של אשקלון, בעת שיצא מהצומת, הגיח לעברו בפתאומיות רכב מסחרי שנסע במהירות של למעלה ממאה קמ"ש, ופגע בצדו השמאלי של הרכב שבו נסע שלומי. הרכב נגרר כעשרים מטר הצדה, ונהרס כליל; שלומי נהרג במקום. עד מהרה התברר כי הרכב המסחרי היה גנוב, והנהג משולל רישיון. שלומי, בן עשרים ואחת בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון. הוא הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף ארז כ"ץ, מפקד הגדוד: "משפחת עיני היקרה, משפחת 'דוכיפת' מחזקת את ידיכם ומשתתפת בצערכם הרב על אובדן היקר לנו מכול, שלומי. עם קבלת הבשורה הנוראה, כל משפחת 'דוכיפת' בכתה איתכם. שלומי חלם לחזור ולהיות מפקד ב'דוכיפת'. לצערנו חלומו לא התגשם, והוא לא זכה לפקד על החיילים שהתגייסו זה עתה ל'דוכיפת'. כמה חבל שהחיילים לא יזכו להכיר את המפקד שלומי. שלומי היה אחד האנשים המרשימים שהיו לנו בגדוד. תמיד מחייך, מתנדב לכל משימה ועוזר לכל חבר. שלומי היה ציוני אמיתי והיה מוכן לעשות הכול למען המדינה ולמען החברים מהיחידה. שלומי היה גאוות הגדוד וגאוות המשפחה. הכאב הוא גדול והחלל הולך וגדל. כולנו נתגעגע לשלומי. אנחנו נזכור את שלומי תמיד. הוא יישאר אתנו וילווה אותנו בכל אשר נלך. כולי תקווה שהידיעה שאנו, מפקדי ולוחמי 'דוכיפת', נזכור ונזכיר את שלומי תמיד, תקל ולו במעט על הכאב הגדול. גדוד 'דוכיפת' א?תכם תמיד." כתבו בני המשפחה: "שלומי אהב את המדינה והזדהה עם ערכי הציונות. דרך חייו הקצרה הייתה מלאה באהבת הזולת ובנתינה, וזו המורשת שהותיר אחריו."
