עטרי, אברהם

בן-זקונים להוריו שלום ואורה. נולד בשנת תרצ"ט (1939) בעיר עמראן אשר בתימן. האב עשה כל מאמץ לחנך את בנו לתורה וליראת ה'. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1949. בהגיעו לגיל הלימודים התחיל ללמוד בבית-הספר "יסודי התורה" אשר בראש- העין ולאחר שסיים את לימודיו היסודיים שם נרשם הנער ל"עליית הנוער" ובמסגרת זו נתקבל לעין-זיתים ולאחר שנים מספר נתקבל בקבוצת חניתה ובה למד את לימודיו התיכוניים. אך הוריו באו והוציאוהו משם, כי הם רצו בחינוך מסורתי ודתי לבנם – והכניסוהו ל"ישיבה" ביהוד, בה עשה שנים מספר ומשם עבר ל"ישיבה" גדולה בתל-אביב הנקראת "פורת יוסף". שם שקד על לימודיו ובהצטיינות – ונשאר עד אוגוסט 1958, כשהתגייס לצה"ל והצטרף לחיל-הים. ובשלבים עלה בסולם הדרגות והגיע לרב-סמל. השתתף במלחמת ששת הימים. תחילה שירת ב"רהב" ולאחר-מכן הועבר ל"תנין" ולקח חלק בחדירת הצוללת לנמל-האויב. בצה"ל קנה לעצמו מקצוע של טבח ראשי אחראי שעבר חמישה קורסים – והעיקרי ביניהם בענייני טבחות וטבחים. נוסף לעבודתו כטבח היה, כמובן, גם צוללן שעמד בכל מבחני הצוללת והכיר אותה יפה-יפה והוסמך כצוללן במארס 1961. כן עבר קורס-צניחה באנגליה ובסופו קיבל כנפי-צניחה. היה חבר למופת וצוללן מסור שזכה להערכה ולאהבה מצד כל אלה שהכירוהו. את רוב שעות-חופשותיו היה מבלה בנסיעות הביתה, אל אשתו שבראש-העין, העובדת כמורה בבית-ספר יסודי בפרדס-חנה, ואם לא הספיק לנסוע מן הבסיס בחיפה היה מבלה את שעות-הפנאי שלו בחיפה – ולא בחברת חבריו, כי אם בחברת ספר התנ"ך. נעים-הליכות היה והיה שמח בחלקו והסתפק במועט. "יהיה טוב", היה עונה על שאלה; "הכל בסדר" השיב לשואל לשלומו. "מעצם השירות שלי בצוללת", אמר פעם, "מרוצה רעייתי – משום שאני מרוצה". והוסיף בלחש: "אלא שהתנאים אינם נוחים ביותר". ובאחד הימים באה לפניו ההצעה להצטרף לצוות "דקר" באנגליה – הוא קיבל אותה ברצון, וכשנענה להצעה שמחו על כך כל אנשי-הצוות, אות וסימן עד כמה אהוב היה עליהם. ב"דקר" היה שטח- הפעולה שלו במטבח הקטן, שעמד לשירותם של שבעים איש; לא גדול היה המטבח ממטר מרובע אחד, ובו היה אברהם מתכנן את הארוחות, מבשלן ומחלקן למנות. כאשר נשאל אם לא קשה לו לשמור על המצוות במטבח קטן זה כאיש דתי יחיד, ענה: "בכל מקום אפשר להתגבר. אני משתדל לקיים כל מה שאפשר". אמנם, הודה, "כמעט שאינני מתפלל, כיון שאין לי פנאי לכך, אך על כשרות אני שומר". ארבע-עשרה חמש-עשרה שעות היה עובד במטבחו הקטן מתוך מסירות רבה – והעבדה מחוצה לו (העברת מצרכים ממחסן הנמל לצוללת) היתה על חשבון זמנו הפנוי ובכוחות עצמו, ללא עזרת מכונית או משאית. היה בעל אופי רך ונוח ולכן שמרו כל חבריו על כבודו ואהבוהו. לאנגליה יצא – אך לא חזר משם, כי בשעה שהצוללת היתה בדרכה לנמל-הבית, בנתיב הים בין גיברלטר לישראל, נותק לפתע הקשר עמה ושוב לא נתחדש; זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה שתאריך פטירתו של אברהם, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר הוא כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). כיון שאברהם נמנה עם חברי-הצוללת הנעדרים הוצבה לו מצבת-זכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי-"דקר" שבבית- הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. במכתב תנחומיו להוריו כותב מפקד חיל-הים על אברהם בימי היותו בשירות ב"תנין" ש"ביקר" בנמל-האויב פעם וכי "בזכות היותו מל"ו הצדיקים זכתה הצוללת לחזור בשלום לבסיסה". הוא סיפר כי הכל אהבוהו "בגלל צניעותו ונועם-הלכותיו". לזכרו הוקדשו שני עמודים ומנורות-תאורה בראשם בבית-הכנסת "דקר: אשר בשדרות. בבית-הכנסת שבראש-העין תלויה נברשת ענקית מקריסטל ולוח-שיש לזכרו. בחוברת "פנים אל פנים" הוקדשו לו עמודים מספר הכוללים את תולדותיו ותמונתו. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר' " הובאה רשימה על אברהם בצירוף תמונתו. בספר "מעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו לו כמה עמודים. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.