עטאר, יצחק (“איזי”)
בן ויקטור ורחל. נולד ביום י"א באב תשי"ג (23.7.1953) במושב אלישמע בשרון. משחר ילדותו שאף את אוירת הנוף החקלאי. ההורים השתרשו באדמת כפר מל"ל והתבססו בו – ובו התפתח יצחק. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם אהרונוביץ בכפר מל"ל ובבית-הספר התיכון המקצועי על-שם מוסינזון במגדיאל, והיה תלמיד חרוץ, שקדן ומצטיין בלימודיו. השתדל כמיטב יכולתו להשביע את רצון הוריו ובעיקר העריך את אמו. יצחק אהב גם את ילדי המושב ושימש כמדריך-נוער במועדון שבמושב. הוא אהב להאזין לתקליטים ולטפל במכשירי הרדיו ובמכשירים אלקטרוניים. נוסף לכך אהב לעסוק בשעותיו הפנויות בדיג והיה יוצא לבלות בים ככל אשר זמנו הירשה לו, החיוך לא סר מעל פניו מעולם ורוחו הייתה טובה עליו. תמיד ידע להשרות על סביבו שלווה ונחת. דיבורו היה נאה וכן גם נימוסיו. הוא היה אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, בה למדו רק תלמידים נבחרים. נוח ושקט היה ותמיד השתדל לפשר בין חבריו ולהפריד בין ניצים. תכונות אלה חיבבוהו על כל חבריו ובעיקר על מוריו בבית-הספר. עם סיום לימודיו התיכוניים נתקבל לבית-הספר הגבוה לטכנאים במגדיאל, אך בסוף הסמסטר הראשון החליט להפסיק את לימודיו ולהתגייס לצה"ל. הוא גויס לצה"ל בראשית מאי 1971 והוצב לחיל-החימוש. הוא סיים קורס להכשרת מכונאי-טנקים בהצלחה וזכה לתעודת הצטיינות ממפקדיו. באותה שעה היה צורך רב במכונאי טנקים בסיני – ויצחק נשלח שמה. הוא שירת במקום זמן קצר ולפתע תקפוהו כאבים עזים. הוא אושפז בבית-החולים בבאר-שבע וכעבור חודשיים ימים – אור ליום כ"ד בניסן תשל"ב (8.4.1972), נפטר. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במגדיאל. מפקד יחידתו שלח מכתב תנחומים להוריו ובין שאר דבריו כתב לאמור: "בנכם יצחק שירת ביחידתי תקופה קצרה כמכונאי טנקים. אך כבר תוך תקופה זו התבלט ברצונו הכן להשתלב ביחידה, במסירותו לעבודה ובנאמנותו לה; הוא ביצע את כל אשר הוטל עליו. – – – הנני מבקש כי בשמי ובשם חיילי היחידה כולה תקבלו את השתתפותנו באבלכם הכבד ובצערכם – צערנו". מירוץ אזורי לזכרו נערך מטעם מועצת-הירקון; על הגביע המוענק לרץ הזוכה נחרתו הדברים האלה: "לזכר החייל ממושב אלישמע – עטאר יצחק". משפחתו הוציאה חוברת לזכרו וספר תורה נכתב על שמו.
