עזרא, גד-יצחק (גדי)

בן זהרא (רוז לין) ושלמה (סולי). נולד ביום כ"ט בסיוון תשל"ט (24.6.1979) בבת ים. אח צעיר לויטוריה, יעקב, יוסי וויויאן. אביו נולד במצרים ואמו באלג'יריה, וכל אחיו נולדו בצרפת, משם עלתה המשפחה לישראל שמונה שנים לפני שנולד. כשנולד, היו אחיו של גד בני 8 עד 15. באופן טבעי הוא היה התינוק של כל בני המשפחה, משופע חום, אהבה ופינוקים. כל אחד מאחיו הבוגרים הרגיש צורך להטביע בו את חותמו ולהשפיע על חינוכו. בגיל שנתיים כבר דיבר גד עברית וצרפתית באופן שוטף ואף נהג לתרגם את דברי אמו למטפלת שלו. גד גדל במשפחה מסורתית-דתית וציונית, ובבית הוריו ספג את הבסיס לתכונות שיבלטו בהמשך חייו, אהבת האדם והקפדה על כבודו, עזרה לזולת, דבקות באמת ויושר ללא פשרות, עשיית חסד, התנדבות ועשייה ציבורית. גד היה בעל אישיות חמה ושופעת טוב ואהבה לכל הסובבים אותו. החיוך והשמחה היו חלק בלתי נפרד מפניו ומחייו. הוא היה שמח בחלקו, תמיד גילה יחס אוהד לסובבים אותו, בכל דבר שעסק ניתן היה לראות את השמחה שבנתינה והנשיאה באחריות. גד גדל והתחנך בבת ים. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי 'ציפורי', וכבר מכיתות הגן והיסודי בלט כחבר נאמן, המושיט תמיד יד ללא היסוס, וכתלמיד בעל יכולות גבוהות. בכיתה ז' המשיך לישיבת בני עקיבא ע"ש הגאון 'אדרת', שם בלט כתלמיד בעל כושר קליטה מהיר וזיכרון מצוין. גד אהב ללמוד תורה, גמרא, פילוסופיה יהודית וכל תחום שקשור ביהדות. לימודי התורה הפכו לחלק ממנו ועל פיהם חי את חייו. הוא הקפיד בקיום המצוות קלה כחמורה, הפנים את ערכי היהדות וחי לאורם. גד היה אידיאליסט ואוהב אדם, שפעל תמיד על-פי העקרונות שהאמין בהם ומעולם לא נהג 'אחד בפה ואחד בלב'. גד הצטרף לתנועת-הנוער 'בני עקיבא' והיה לפעיל נלהב. ראשית דרכו כמדריך היתה בסניף 'עמידר' בבת ים, סניף מרוחק שנזקק לשיקום. לאחר-מכן הדריך בסניף 'בת ים מרכז'. במסגרת תפקידו כמדריך הקדיש שעות רבות להכנת פעולות ולהקשבה לחניכיו. הוא השקיע רבות בהטמעת הערכים שהאמין בהם, וראה בתפקיד זה שליחות. חניכיו הפכו לקבוצה ייחודית בסניף בת ים, שגם משבגרו המשיכו להיקרא 'החניכים של גדי'. סיפר מזכ"ל 'בני עקיבא': "… יש מי שבולט בשבט שלו. יש בעל סגולות שהופך למנהיג הסניף. יש מי שמידותיו וסולם ערכיו הופכים אותו לידוע ומוכר בכל רחבי המחוז. ויש – אנשים כמו גדי… 'בני עקיבא' התברכה בדמות כמו של גדי. הוא היה חלק מאותם צעירים שהופכים את התנועה מאוסף של יחידים לתנועה של נוער איכפתי, עם נכונות לעשייה ותרומה עד בלי די…" גד אהב לטייל ברחבי הארץ ולשיר שירים חסידיים ושירי ארץ-ישראל. נגינה בחליל היתה אחת מאהבותיו, והוא נהג לקחת את החליל עימו לכל מקום. גד אהב לקרוא, בעיקר בלע ספרי היסטוריה ובמיוחד היסטוריה של ארץ-ישראל. גד נהג לכתוב, וידע להביע את רגשותיו ומחשבותיו ביומנים, במכתבים ובשירים. במהלך התיכון הוא נסע במשלחת לפולין, לביקור במחנות ההשמדה ובקברי צדיקים. את מסעו זה תיעד ביומן מפורט, שבו הוא מביע את התרשמותו מהמראות שראה ואת מחשבותיו לגבי קיום העם היהודי בארצו. היומן הינו עדות ליכולת הביטוי שלו, לרגישותו ולקשר הפנימי העמוק שחש לעם ישראל. בשיר 'אלוקי' כתב גד: "תודה לך אלוקי, על עצמי ועל חיי, על משפחתי ועל הורי/ תודה על שיצרתני, תודה על שהחייתני, ותודה שאהבתני/ תודה לך על אתמול, על היום ועל מחר/ תודה על עולמך, תודה על תורתך/ אוהב אני אותך אלוקי, אוהב אותך לאורך כל חיי/ גם בטוב וגם ברע, אומר לך: 'תודה'!" בתום לימודיו התיכוניים המשיך גד למסגרת ה'הסדר' והחל ללמוד בישיבה הגבוהה 'אור עציון'. כבר בתחילת דרכו בישיבה התבלט כתלמיד שקדן ומבריק. גם מבחינה חברתית בלט, וכבר בתחילת הדרך התנדב לכל משימה שנתבקש. קשר מיוחד נוצר בין גד לבין ראש הישיבה, הרב דרוקמן. גד התחבר מאוד לתורתו של הרב, הקפיד שלא להחסיר משיעוריו והתייצב בשמחה לכל משימה שהרב הטיל עליו. במשך שנותיו בישיבה עלה גד במעלות התורה, ובמקביל עסק בפעילות חברתית רבה. באותה עת החל להתנדב בארגון 'קו לחיים', ארגון הדואג לרווחת ילדים חולים ומוגבלים, והיה למדריך קבוע של נער נכה ומוגבל באופן קשה. ב'קו לחיים' זוכרים את גד כדמות המנסה לשמח את החניכים ללא הרף, דואג ומתרוצץ היכן שרק אפשר ועושה את הכל כאילו זה מובן מאליו. גם במהלך שירותו הצבאי המשיך גד להתנדב בארגון, על חשבון חופשותיו. לאחר כשנתיים בישיבה החליט גד לעזוב את מסגרת ה'הסדר'. בגיל עשרים התגייס לחטיבת 'גולני' והחל במסלול הלוחם עם מתגייסי נובמבר 1999. גד התעקש להתגייס לשירות קרבי וסיים בהצלחה את הטירונות והמסלול. בעזרת כוח רצון אדיר, עקשנות והתמדה, הוא התאמן ללא הרף ודרש מעצמו את המקסימום. כאשר לא הצליח במכשול מסוים היה מתאמן שוב ושוב בזמנו הפנוי, עד שהיה עובר אותו בהצלחה. או-אז, סיפר מפקדו, היה גד מחייך חיוך גדול ומביע אושר כאילו זכה בפיס. חבריו לצבא של גד מספרים על בחור ענק, שקראו לו בחיבה 'גידול', עם לב זהב וידיים תומכות. חייל עם תכונות של מנהיג, שדאג להם כמו אבא טוב ותמיד ידע לתת עצה טובה לדרך. גד היה אחד שאפשר לדבר איתו על כל נושא שבעולם, היתה לו יכולת התחברות נדירה לכל אדם וידע לדבר עם כל איש ואיש בשפתו שלו, כך שהדברים יצאו מהלב ונכנסו אל הלב. בין היתר בלט כמשכין שלום, וכמי שדואג קודם לכולם ורק בסוף לעצמו. במהלך שירותו עבר גד קורס מפקדים, והועלה לדרגת סמל-ראשון. הוא השתתף במבצעים רבים בשומרון, והיה מפקד במחלקת הסיור בפלוגה המסייעת של גדוד 51, גדוד 'הבוקעים' הראשון של 'גולני'. במפקדיו וגם בפקודיו נהג כשווה בין שווים. הוא מעולם לא חשש להביע את דעתו בפני מפקדים בכירים, ומצד שני גם כשהיה לוותיק בפלוגה לא ניצל זאת מעבר לצורך והיה חייל למופת. במהלך שירותו הצבאי המשיך גד לעסוק בתורה, שמר על קשר רצוף עם חבריו ורבותיו מהישיבה וביקר תכופות בישיבה. שלושה חודשים לפני שנפל הכיר גד את גלית, ולאחר היכרות קצרה הם החליטו להינשא. האירוסין נועדו להיערך בחול-המועד פסח תשס"ב, וגד כבר נרשם ללימודים ומגורים עם רעייתו המיועדת בישיבת 'אור עציון' לאחר שישתחרר מצה"ל. הוא תיכנן להקים גרעין תורני לכשיחזור מאוחר יותר לבת ים, שכן חש שזהו המקום שבו זקוקים לו ביותר. בשיר שכתב, ביטא גד את אהבתו לגלית: "יצאתי אל הדרך בודד וגלמוד, מסתובב בעולם ומחפש את החסר/ חוצה מרחבים, הרים וגאיות, ומחפש את התשובה לתהיות/ ואצא אל מרחבי הים הגדול, וספינתי כקליפת אגוז מיטלטלת/ ועוד גל ועוד סופה ואיה החוף? והנה אור//!!! אור גדול וחזק המפלס דרכו מבעד לחשיכה/ אומר לי: 'בוא, בוא אל חוף המבטחים'/ ואני קרב אל החוף והנה האור – אורך.// ודמותך מקרינה למרחקים, זוהרת ומאירה לי את דרכי/ ותשוט ספינתי בביטחה ובהשקט אל האור, אל נמל הבית – אלייך." ערב פסח תשס"ב הגיע גד במפתיע ל'סדר' בביתו, אך כבר למחרת, לאחר הפיגוע במלון 'פארק' בנתניה ועם היציאה למבצע 'חומת מגן', נקרא חזרה ליחידתו. היחידה החלה בלחימה ברמאללה, ובעת כניסת הכוחות למוקטעה נהרג חיילו וחברו של גד, סמל-ראשון רומן שליאפשטיין. גד נשלח לזהות את חברו במתקן החללים, ובשיחה עם איש 'חברה קדישא' של הרבנות הצבאית ביקש שאם ייהרג, לא יועבר דרך המכון לרפואה משפטית, אלא ייקבר במדיו כפי שנהוג בהרוגי מלכות. לקראת החג השני של פסח עברה היחידה להילחם בג'נין. ביום כ"ב בניסן תשס"ב (4.4.2002), איסרו חג של פסח, נפל גד בקרב בג'נין. תוך כדי לחימה נפגע קצין, וגד יצא לחלצו תחת אש עזה. כשהרימו את האלונקה גד נפגע מכדור יחידי בצווארו. הוא נפל על הקרקע, הספיק לומר "שמע ישראל", ונדם. בקרב נהרג גם הקצין שאותו ניסה גד לחלץ, סגן ניסים בן דוד. לאחר מותו עוטר גד בצל"ש על גילוי רעות, אומץ לב ורצון עז להציל חיי אדם. בן עשרים-ושלוש היה בנופלו. גד הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. אנשי 'חברה קדישא' זכרו את בקשתו לגבי הקבורה, התייעצו עם הרב הראשי ומילאו אותה כלשונה. גד הותיר אחריו הורים, שני אחים, שתי אחיות וחברה. כחודש לפני נפילתו כתב גד מכתב לחברתו גלית, למקרה שייפגע. המכתב, שלא נשלח אלא נשמר במגירה ונמצא לאחר מותו, מהווה את הביטוי החזק ביותר לאישיותו, וכולל את העקרונות שהנחו את גד בכל מהלך חייו: אמונה בצדקת הדרך, אהבה אינסופית לעם ישראל ככלל וליחידים, אהבת התורה והארץ, מסירות ורגישות לכל אדם. "אם המכתב הזה יגיע אליך, סימן שקרה לי משהו," כתב גד, "… אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני ויקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה. אל תכעסי עלי אהובתי אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל-ישראלי שלך הוא זה שאמור להוליך אותך… אני מבקש מקסימה שתהיי מאושרת! שתשמחי, שתאהבי ושתפרחי – כי כך ראוי לך. אני תמיד אשגיח עליך מאיפה שאני אהיה ואדאג שתיפגשי עם האדם שיסב לך אושר יותר ממני. חמודה אל תשכחי – הכל לטובה ואם זה מה שבחר רבוש"ע אז זה מה שצריך להיות. לנו נשאר רק לקבל זאת באהבה… 'כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד' – הכל לטובה גם זה, אני מבטיח לך שאיפה שאני נמצא זהו המקום הנפלא ביותר שקיים, אני לא סובל ולא מצטער, הצער היחיד שלי הוא על הצער שייגרם למי שנשאר – לך, למשפחה ולחברים. תפיצי את הבשורה יקרה – 'אין יאוש – תמיד להיות בשמחה', זה מה שאני מבקש ממך, גם אם זה קשה… יקרה שלי, אהובה שלי, אני אוהב אותך ותמיד אוהב, רק תבטיחי לי שתמשיכי הלאה ולא תתני לסדום לנצח – את המנצחת וכך צריך להיות וכך נכון שיהיה. אוהב אותך לעד ולנצח נצחים ותמיד נמצא איתך, גדי." המכתב מהווה צוואה ליקיריו של גד, ונותן להם כוח ועוצמה להמשיך את דרכו במפעלי הנצחה שונים, ביניהם – פרסום ספר זיכרון ובו מאמרים תורניים, קטעי טקסט ותמונות המתארים את חייו של גד, והספדים שנאמרו לזיכרו. במהלך השנה שלאחר מותו של גד הקימו בני משפחתו וחבריו את עמותת 'והגדת- התנועה לשילוב ערכים יהודים בישראל', ששמה לה למטרה לשלב בין ערכי המוסר היהודי להוויה הישראלית באמצעות בירור סוגיות חברתיות, קידום ועידוד משימות ויוזמות חברתיות ברוח היהדות ומתוך רצון וכוונה להנציח את אישיותו ואמונתו של גד. כחלק ממטרותיה של תנועת 'והגדת' ולמען הפיכת החברה הישראלית לטובה ולערכית יותר, הקימו חבריו של גד בסיוע המשפחה את ארגון 'עזרה מגד', ארגון חסד התומך במשפחות נזקקות, מספק ארוחות לנזקקים, עוזר לתלמידים המתקשים בלימודיהם ומכשיר תלמידים בוגרים ללימוד ולעזרה. בני משפחתו וחבריו של גד הוציאו לאור לזיכרו אסופת מאמרים בנושא ימי זיכרון וגאולה – 'כלביא שכן'. אמו של גד כותבת: "נכון שכתבת 'אין יאוש – תמיד להיות בשמחה', אך לצערי זה לא פשוט. היית מאושר בחיים, הרגשת וידעת שאוהבים אותך. בבית, ב'בני עקיבא', בישיבות ובצבא. כשביקשו ממני לכתוב עליך לא ידעתי כיצד להתחיל, ואילו עכשיו הייתי רוצה לכתוב בלי סוף, להיזכר בכל רגע מחייך ולספר, ולספר ולספר עוד ועוד. "הקשה ביותר שאין המשך לסיפור. נשארים זיכרונות, תמונות, והכל מהעבר. אין הווה. אין עתיד. ככה רצה הקב"ה. אנחנו מוכרחים לקבל את פסק הדין. אומרים לי עכשיו שזה המבחן של האמונה. זה נכון. יהי זכרו ברוך".