עותמי, שלום

בן שולמית ויפת-מנשה, נולד בשנת 1920 בתימן ובשנת 1928 עלה ארצה עם הוריו שהתיישבו בשכונת שעריים ברחובות. שלום למד בבית-ספר יסודי ואחר-כך יצא לעבוד כפועל חקלאי, התמחה באריזת פרי-הדר ועבד בה. מגיל 14 היה חבר "הנוער העובד", אירגן ורכש חברים בשעריים ובמרמורק. חבריו ראו בו כוח צעיר ופעיל, בעל כושר ארגון והנהגה. בשנת 1937 הצטרף ל"הגנה" ועבר קורסי מ"כים והדרכה בסוגי-נשק שונים. את פעילותו ב"הגנה" ראה כייעוד-חיים עיקרי והתמסר לגיוס חברים לשירות. בשנת 1939 הצטרף לארגון "טלמון" להתיישבות. בשנת 1942 התגייס לפי צו המוסדות לחיל-הנוטרים ושירת 4 שנים בשמירת שדה-התעופה הצבאי בתל-נוף. הגיע לדרגת סרג'נט (סמל) ותוך כדי השירות כנוטר הדריך חברי "הגנה" רבים במשטר צבאי ובשימוש בנשק. מתוך יחס חברי ולבבי לאנשיו הצליח להפיק מהם את מיטב הרצון והכושר בלי התרברבות והתנשאות צבאית, שלא היתה לפי טעמו ורוחו. עם פיזור חיל-הנוטרים ב-1946 שוחרר מתפקידו וב-1947 עבר ב"הגנה" קורס מ"מים, התיישב עם חברי ארגונו במושב העובדים גאולים שבדרך מבית ליד לטול-כרם ושם נשא אישה. שלום היה הרוח החיה בכל ענייני המושב בראשיתו ומילא בו תפקידי גזבר ומזכיר כאחד. מטעם ה"הגנה" נתמנה למפקד האזור והקדיש זמן רב להכשרה הצבאית של חברי המושב. בחורף תש"ח, עם פרוץ מלחמת-העצמאות, עמדו הוא וחבריו בפני פשיטות האויב והתקפותיו ובמופת אישי הפיח באנשיו רוח אומץ וגבורה. בפרוץ האויב אל תוך תחומי המושב בכוח גדול, פעל הוא לבדו במכונת-הירייה האחת נגד הפולשים והחזיק מעמד, עד שהגיעה תגבורת, הדפה אותם וגרמה להם אבידות כבדות. כך הציל את המושב מחורבן. אחרי הדיפת האויב נשארה פלוגת צה"ל במקום כחיל-מצב והוא, כמפקד האזור, צורף למטה הפלוגה. ביום ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948), כשנשלחה כיתה לסיור בשטח האויב, התנדב להצטרף אליה כמורה-דרך הבקי בסביבה. בדרך עלה על מוקש ונהרג במקום. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.