עורקבי, מזל (מזי)

בת שלומית ואמנון. נולדה ביום י"ג באלול תשמ"ב (1.9.1982) באזור. אחות בכורה לקרן וללירן. מזל, שהכל כינוה מזי, הייתה תינוקת פעלתנית, עירנית, חברותית וחייכנית. היא אהבה ללכת לגן ולשחק עם הילדים וגילתה פיקחות ותבונה. בהגיעה לגן חובה, אמרה הגננת להורים, כי מזי מוכנה מבחינה לימודית ורגשית לכיתה א'. היא למדה בבית-הספר היסודי 'השבעה' באזור והיתה תלמידה מצטיינת. אך לא רק הלימודים וההישגים היו לנגד עיניה ולא רק היא עצמה – היא הפגינה אכפתיות ודאגה גם לחבריה לכיתה, הגישה עזרה בעת הצורך והיוותה אוזן קשבת כשצצו בעיות. מזי עשתה את לימודיה התיכוניים בתיכון-המקיף השש-שנתי 'קריית שרת' בחולון, במסלול עיוני. שאיפתה לשלמות ונחישותה להצליח 'בגדול' הם שהדריכו אותה: היא דרשה מעצמה להגיע לרמה הגבוהה ביותר של הצטיינות ועל כן הקדישה שעות רבות ללימודיה, טרחה על הכנת עבודות, למדה היטב לבחינות וכהרגלה – עזרה גם לחברותיה, כי מזי תמיד היתה בשביל כולם, גם כשהיו לה מטלות ועיסוקים אחרים. באסיפות ההורים שפעו המורים מחמאות: "מזי אהובת המורים" – היה משפט המפתח. מזי תמיד עם חיוך על הפנים, אף פעם לא יודעת לומר את המלה 'לא', תמיד ידיה מושטות לעזרה, עיניה מדברות והבעת פניה מעודנת. מזי תמיד רצתה לטפס ולהגיע הלאה – בשבילה, השמים היו הגבול. היא סיימה את התיכון בהצטיינות, עם בגרות מלאה בציונים גבוהים. מי שהיתה שכנתה ומורתה, סיפרה: "לימדתי אותה במשך שנתיים. היא מאוד רצינית ומסורה, וכל המורים בבית-הספר דיברו עליה רק טובות. היינו גאים בה. היו בה אנושיות, סבלנות ומה לא. בתור שכנה, היא תמיד חייכה לכולם ובירכה ב'שלום' וב'בוקר טוב'. בתקופת הבגרויות היא לא יצאה מהבית, כי רצתה לקבל את הציונים הטובים ביותר – והיא באמת הצליחה. היא היתה מבריקה." מזי היתה טיפוס משפחתי במובן הרחב של המלה. היתה קרובה מאוד להוריה ובת למופת. עבור אחותה ואחיה שימשה כאחות בוגרת ומנוסה: הם שיתפו אותה בכל בעיה או התלבטות והיא תמיד ידעה להקשיב, לעזור, לתת מלה טובה, עצה או עידוד. היא גם שמרה על קשרים חמים עם בני המשפחה המורחבת, אותם אהבה כל כך. בתחילת אפריל 2001 התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל-הקשר. לאחר הטירונות עברה קורס מחשבים, סיימה אותו בהצלחה ושובצה כמפעילת מחשב בבית-הדין הצבאי בקריה בתל- אביב. היא היתה חיילת למופת והכל אהבו אותה. יכולת הנתינה שלה היתה אינסופית; היא גילתה אחריות ועקביות בעבודתה והיתה גאה ומרוצה בתפקידה. מאחר שאהבה מאוד את שירותה הסדיר ואת הסביבה שבה שירתה, באופן טבעי רצתה להמשיך בשירות קבע. גם מפקדיה רצו שתמשיך לשרת לצידם. "בצבא לא רצו לתת לה ללכת, אהבו אותה כל כך," סיפר סבה. אך ביום שבו החלה את שירות הקבע נגדעו חייה ועימם תוכניותיה וחלומותיה. ביום ג' בשבט תשס"ג (5.1.2003) נהרגה מזי בפיגוע חבלני בתל-אביב והיא בת עשרים. היא המתינה בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב לאוטובוס בקו 96 כדי לשוב לביתה באזור. מחבל מתאבד שהגיע למקום פוצץ את עצמו ומזי נהרגה במקום. זמן קצר לאחר שהתפוצץ המחבל הראשון, פוצץ עצמו מחבל מתאבד שני, לא הרחק משם. 23 בני אדם נהרגו באותו פיגוע ועשרות נפצעו. מזי הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותירה אחריה הורים, אחות ואח. סבה של מזי ספד לה: "מזי, נכדתי הבכורה, היתה כל כולה עסוקה בעשייה. היא אהבה את כולם… היה לה לב גדול. שום אוצר מלים לא יכול לכסות את מה שהיא היתה באמת. היא היתה המלאך של כולם." שכנתה ומורתה של מזי אמרה: "אומרים שאלוהים לוקח את האנשים הטובים, וזה נכון במקרה הזה. אלוהים לקח את הפרח הטוב והיפה בגן."