fbpx
עופר (יבקובסקי), צבי (“צביקה”)

עופר (יבקובסקי), צבי (“צביקה”)


בן מיכאל ושרה, ממייסדי כפר אז"ר ומוותיקי ה"הגנה". נולד ביום ט"ו באדר א' תרצ"ב (22.2.1932) בפתח-תקוה. כאשר הגיע לגיל-הלימודים למד בבית-הספר החקלאי בנהלל וסיים בו את לימודיו. בן ט"ו היה כשפרצה מלחמת-הקוממיות – ואז "נמלט" מן הבית והצטרף לפלמ"ח. מאז היה ראשון לכל משימה בפעולות הצבאיות בהן השתתף. תמיד היה מוכן להתנדב להן והיה ראשון למלא כל תפקיד בהצלחה ובכשרון. השתתף במבצע "דני", נלחם בחזית המרכז והדרום ובשעת שחרורו היתה לו דרגת סמל. אחרי הקמת המדינה "ניסה" לשוב לחיי אזרח ועבד בחברת "מקורות", אבל בסתר לבו ידע כי בטחון המדינה חשוב יותר מכל דבר, ובשנת 1952, בהשפעת ידידו בן-מושבו משה עפרון (שנפל בפעולת-התגמול בשנת 1956) חזר צבי לצה"ל. הפעם היה כבר קצין והוטל עליו להקים יחידה שתערוך מירדפים ומארבים לפדאיונים. מתפקיד זה הגיע לצנחנים, וביחידות, שעליהן פקד אריק שרון, מצא את רוח הפלמ"ח בלבושה החדש; הוא מצא שם את רוח הכושר האישי והנכונות להקרבה, את ההתלהבות לפעול ואת ההכרה שהתפקיד הקרבי איננו נטל בלבד, אלא גם ייעוד. צבי השתתף במירב פעולות-התגמול של הצנחנים ושם נתגלה כלוחם לבלי חת. בשנת 1960 היה קצין מודיעין – ובתפקיד זה נהג בצניעות רבה ובענווה. הוא שאף לשלמות ולעלייה בסולם-הדרגות אך לא כאיש השש אלי קרב אלא כאיש היודע שבצוק-העתים תהיה זו אחת החובות המוטלות על בני ישראל ויהיה צורך לעמוד בהן בכבוד. כאמור, הוא לא רצה בלחימה, שכן האדם שבו היה הקובע את דרכו ומנהגיו – גם ביחסו לחברים-לנשק וגם כלפי מפקדים בכירים ממנו. הוא היה מוכן לבוא לעזרת כולם, לתת סעד וסיוע לכל חבר ועצה לכל נצרך. במערכת-סיני היה יחד עם כוח הצנחנים שנלחם במעבר המיתלה. בשנת 1962 קיבל על עצמו להיות אחד המפקדים בפעולת-התגמול שבוצעה נגד המוצב הסורי שעל שפת הכנרת, הלא הוא נוקייב. הצלחתו בנוקייב באה בגלל העזתו ודבקותו במטרה ועל כך צוין לשבח מטעם הרמטכ"ל. בפרוץ מלחמת ששת הימים היה צבי מפקד כוח בחטיבת ירושלים – זה הכוח אשר כבש את בית-לחם וחברון, והוא נתמנה להיות מושלה הצבאי הראשון של חברון. מיד יצא שמו לתהילה בערים הללו שכן השכיל לשלוט באנשיו שלא יפגעו באוכלוסיה האזרחית. לא ייפלא איפוא שכאשר בא צבי לחברון, זמן רב לאחר שכבר החל לכהן כמושלה הצבאי של העיר, היה מתקבל בכבוד רב. מיד לאחר מלחמת ששת הימים נשלח צבי לשכם ונהפך למושלה הצבאי. כלפי אזרחיה של העיר הזאת נהג בדרך של אגרוף בכפפה של משי. לדוגמא: פעם, קרוב לשעת חצות, בא אל ביתו רץ והביא חבילה חתומה בידו ובחבילה – חיסון נגד שיתוק ילדים. צבי הסביר ליושבים: "הבוקר התגלה בשכם ילד קטן שלקה בחום גבוה; יש חשש לשיתוק ילדים; החלטתי איפוא להביא מחר בבוקר מתל-אביב מנה של תרכיב-חיסון והילד הערבי יקבל את הזריקה ואני מקווה שיבריא". אך באחד הימים חדל צבי להיות מושלה הצבאי של שכם וחזר לתפקיד קרבי. המפקד המוכשר והמצליח נמשך שוב לצה"ל ורעייתו העירה שמאז חזר לכוח הלוחם הפך צבי לאדם חדש והרגיש עצמו מאושר; פניו העידו, שהוא מלא מרץ וצעיר יותר וכולו אומר התלהבות. היו לו תכניות על מבנה היחידה ואלו שינויים להכניס בה. אך הגורל תיכנן אחרת, כי ביום כ"ט בכסלו תשכ"ט (20.12.1968) הגיע צבי לואדי קלט, מערבית ליריחו, במירדף אחרי כנופיית חבלנים שפניה היו מועדות לירושלים כדי לפגוע באזרחיה. במירדף זה, צעד צבי, כדרכו תמיד, בראש טור של חיילים, שהעפיל אל מצוקי ואדי קלט ואז נורה ונפגע קשות ולאחר שפינוהו אל בית-החולים מת מפצעיו. הניח אשה וארבעה ילדים – בן ושלוש בנות, שהצעירה בהן היתה כבת שנתיים בנפול אביה. שבועיים לפני שנפל בא הביתה לחופשה וכבן-כפר מלידה עשה הרבה מזמנו בחצר-ביתו כשהוא יושב על טרקטור וחורש את האדמה בין עצי הפרי. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. לחלוק לו את הכבוד האחרון באו שר-הבטחון משה דיין, הרמטכ"ל, קצינים וידידים מכל קצות-הארץ. שר-הבטחון אמר על קברו כי סגן-אלוף עופר היה אחד החיילים אשר רק צרור בחזה יעצור אותם. הוא סיפר כי ראה מראות רבים בעשרים שנותיו בצה"ל וראייתו היתה נוקבת. עמוד-תווך היה צבא ומפקד בכיר, וההולכים אתו שאבו ממנו בטחון והשראה. ספר בשם "צביקה" יצא לאור על-ידי משפחתו. שמו מוזכר ומופיע בספרים שונים וביניהם "ספר הצנחנים", "המסתערים ראשונה" לאורי מילשטיין, "החודש הארוך ביותר" למ' בר-זוהר, "המירדף של הצנחנים" ו"צל"ש" (עשרים שנות גבורה בישראל) ליהודה הראל, "השבח להם" למרדכי נאור.

דילוג לתוכן