בן חולדה ונסים. נולד ביום א' בכסלו תשל"ב (19.11.1971) בחיפה, השלישי מבין ארבעה ילדים, אח ליוסי, סיגלית ושראל. גיל נקרא על שם סבתו שמחה, שנהרגה בתאונת-דרכים. הוא גדל והתחנך בתל אביב. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'תל נורדאו', המשיכם ב'גימנסיה הרצליה', שם למד שנה אחת, עבר לפנימייה בכפר סבא, למד שנה נוספת ולאחר-מכן חזר לבית אביו והמשיך את לימודיו בבית-הספר האקסטרני 'אנקורי' בתל אביב, בו קיבל תעודת בגרות חלקית. בהיותו בן שבע נפרדו הוריו של גיל והוא נשאר בחזקת אביו, איש צבא הקבע. בבית אביו ובבית אמו ספג ערכים של אהבת העם והמולדת, סבלנות וסובלנות. אצילות, חייכנות, צניעות ואדיבות היו חלק בלתי נפרד מאישיותו, והתייחסותו לבני אדם בדרכי נועם היתה מקור להערצה. גיל האמין בזכות המושג 'לתת' מבלי לצפות לתמורה וידע תמיד למצוא את החיובי בכל אדם ובכל מצב. כל אלה הפכו אותו למנהיג חברתי לכל אורך חייו. בטרם גיוסו נסע לביקור אצל דודתו בניו יורק. תוך כדי הביקור נפגע קשה בתאונת-דרכים וכתוצאה מכך מיאן צה"ל לגייסו. "זה הרס אותו," מספר האח הצעיר שראל, "הוא התעקש להתגייס וניסה לשכנע את הצבא בכל הכוח. בסוף, אחרי הפעלת קשרים, הסכימו להעלות לו את הפרופיל." גיל התגייס לצה"ל בתחילת מרס 1990 והתנדב לחטיבת 'גבעתי'. מתחילת שירותו הצבאי בלט בקרב חבריו ליחידה, נשלח לקורס מ"כים ולאחר-מכן, באוקטובר 1991, יצא לקורס קצינים, אותו סיים בהצטיינות. הוא חזר לחטיבה ולחם עם יחידתו בכל מרחבי הפיקודים – בצפון, במרכז ובדרום. לא היה דומה לו בניווטים ועל כן זכה לכינוי 'הבדואי'. באחת הפעילויות המבצעיות בגזרת עזה, במהלך מרדף אחר חשודים, נפל מגג ונפצע. הרופאים הורו לו לנוח שבועיים אך גיל ויתר על המלצתם וחזר ליחידה. מפקדיו חזו לו גדולות. כקצין למופת הומלץ לתוכנית 'אופק', תוכנית הלימודים של צה"ל לקצינים מצטיינים, המיועדים לתפקידי מג"ד. גיל חתם על שירות קבע למשך שש שנים והחל ללמוד מדע המדינה בבית-הספר לפיקוד ומטה. הוא נשא את אפרת לאישה והשניים רכשו דירה בכפר סבא. הופעתו החיצונית של גיל היתה מודל לחיקוי. ביתו היה מטופח ומסוגנן, הוא הקפיד על סדר וניקיון ורגישותו לאסתטיקה היתה מורגשת בכל פינה. גיל היה אדם שאהב את החיים ודאג למלא את חייו בהנאות קטנות ובבילויים משחררים: מוזיקה, מסיבות ומסעדות טובות. הוא אהב מאוד לטייל ברחבי הארץ, הכיר כל פינה וכל אבן והודות ללימודיו בפו"ם הרחיב את ידיעותיו בנושאי צבא והיסטוריה של ארץ-ישראל. בקיאותו בחומר והתלהבותו הדביקה רבים מחבריו לספסל הלימודים. כחובב ספורט אתגרי היה בעל רישיון צלילה ואהב לצאת לסקי בחרמון ובשווייץ. תקופה מסוימת רכב על אופנוע אימתני מסוג 'בנדיט' בצבע אדום. הוא שיחק סקווש ונהנה להחליק על רולר בליידס. גיל אהב את המדינה ושירת אותה באמונה ובמסירות. את כל-כולו השקיע בצבא אך שילם על כך מחיר בחייו האישיים: אורח החיים שנגזר משירותו לא עלה בקנה אחד עם חיי המשפחה. גם כאשר הכיר מאוחר יותר את יעל והשניים היו לזוג, מחויבותו לתפקידו ולחייליו ורגש האחריות שלו הפריעו למיסוד הקשר. גיל היה נשוי לצבא וראה בחייליו את ילדיו. לא פעם היה מגיע עם קבוצה מחייליו למסעדת 'מגנדה' בתל-אביב השייכת למשפחת אמו. על הדאגה לחייליו מספר בן דודו, שעבד במסעדה: "גיל היה אומר לי שלא אעז לקחת יותר מעשרה שקלים לחייל וגם זה – כדי לתת לחבר'ה הרגשה שהם לא אכלו חינם." משסיים את לימודיו זכה גיל בקידום: הוענקה לו דרגת רב-סרן והוא מונה לתפקיד סמג"ד בגדוד 'שקד'. גדודו הועבר לשרת ב'קו' עזה. גיל נודע כמפקד יסודי ושקול, אסרטיבי וכריזמטי, שהוביל להישגים רבים. מפקדיו סמכו עליו וחייליו נתנו בו אמון. הוא היה לוחם מוכשר ונועז, הפגין ביטחון עצמי וכושר עמידה בלחצים וניחן ביכולת מדהימה של קבלת החלטות. גיל היה איש של שטח שאהב את עבודתו וביצע את שליחותו במסירות. חודשים מעטים לפני נפילתו, כאשר נע בציר מורג-מרגנית, נקלע עם שניים מחייליו להתקפת מחבלים אשר הפעילו אש ופוצצו מטען. גיל וחייליו ניצלו אך מזלו לא המשיך להאיר לו פנים. ביום ו' באלול תשס"א (25.8.2001) נפל גיל בקרב בגוש קטיף. לפנות בוקר חדרו שני מחבלים למוצב 'מרגנית'. גיל הגיע ראשון למוצב, בתוך דקות, וחבר לכוחות שהיו במקום. הוא פתח באש לעבר המחבלים, תוך חתירה למגע עימם, במטרה לפגוע בהם ולחלץ את הפצועים. במהלך ההסתערות, בקרב שהתחולל בטווח מטרים ספורים, נפגע מאש אחד המחבלים ונהרג. עימו נהרגו סמל-ראשון ניר יעקב, החובש שניסה להצילו, וסמל צחי גרבלי. גיל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. בן שלושים היה גיל בנופלו. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. על עוז רוחו הוענק לגיל ציון לשבח מאלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, על "נחישות, קור רוח, דבקות במשימה ואומץ לב." בדברי ההספד שלו על גיל נאמר: "דמותך תהיה מופת של דוגמה אישית, שליחות, אהבה והקרבה. מגש הכסף של מדינת ישראל רווי בדמך ואנו יודעים בתוכנו שאין ניצחון ללא רוח לחימה. והרוח שלך היא רוחו של צה"ל, רוחה של מדינת ישראל הנאבקת בעקשנות, בחריקת שיניים ובאומץ, על זכותה להתקיים, לממש ריבונותה ולהגן על חיי תושביה." מפקד הגדוד, סגן-אלוף ארז, כתב במכתב התנחומים למשפחה: "גיל היה אחד המפקדים הטובים בחטיבה ונכון לו עתיד מבטיח. גיל היה משכמו ומעלה – מפקד מצטיין שהצליח בכל אשר עשה, עמוד האש לפני המחנה. כולנו הבטנו בו בהערצה. גיל מילא את תפקידו במסירות, בשקט ובצניעות שהיו כה אופייניים לו והוביל את היחידה להצלחה אחר הצלחה… גיל אהב את החיילים והם אהבו אותו עד מאוד." אביו של גיל כתב לזיכרו: "היית תעודת כבוד לנורמות הפיקוד בצה"ל ולמופת המפקד הקורא 'אחרי'. בקיצור, היית גדול מהחיים וענק בין המתים…" אחיו של גיל כתבו לזיכרו: "גיל עוז, קצין וג'נטלמן/ מפקד, חבר, אח ובן/ שיצר בכולנו תחושת ביטחון/ מלא שמחת חיים וחיוך שופע/ 'מורעל' על הצבא בשירות קבע/ דמותך ממלאת את הלב – הערצה/ על רוח אומץ, נחישות ולחימה/ על נתינה והקרבה לחטיבה/ דוגמה אישית נתת ובכולנו האמנת/ על גופך וחייך לא חסת/ בחיי אחרים בחרת./.. גיל, אתה הכוכב שלנו, מאיר מלמעלה/ אוהבים אותך אהבה אינסופית." שני עצים ניטעו לזיכרו של גיל בהרי ירושלים: האחד בידי קהילת הוד והדר, התנועה המסורתית, והאחר בידי הרב יונתן פלרמן והגב' דינה ליפסקי. בני משפחתו כותבים: "גיל יישאר בזיכרוננו לעד – בגבורה, במידות טובות, בשמחה וברעות."
