עוזרי, שמואל
שמואל, בן ראומה ושלום, נולד ביום כ"ט בתמוז תשי"ג (12.7.1953) בירושלים, כאשר משפחתו התגוררה במושב צלפון, ליד רמלה. את חינוכו היסודי קיבל בבית-הספר הממלכתי-דתי "מתתיהו" בצלפון, והשלים את לימודיו עד כיתה י' בבית-הספר "אבן העזר" שליד מושב נחם. אחרי-כן עבר לרמלה, שם למד ועבד בנגרות. שמואל היה נער שקט, נעים הליכות, אהוב מאוד על בני משפחתו ומקובל על חבריו. ידוע היה כאוהב טבע ואדם. לא אחת נראה מטייל עם בני אחיו הקטנים, משחק אתם, או מסייע לשכנים בעבודות משק דחופות. גם להוריו היה לעזר רב בפיתוח המשק. הייתה לו תחושת אחריות גדולה ובחריצות רבה הקדיש מזמנו לייעול ולשיפור שיטות העבודה במשק. לאחר שהתגייס לצבא נהג לבוא הביתה ולעזור בעבודה. בשל בריאותו הלקויה של אביו, נפל חלק מהעול על שכמו הצעיר, והוא נשא אותו באהבה. בשעות הפנאי היה מבלה במחיצת חבריו בהאזנה למוסיקה, או בשיחת רעים, שבדרך כלל נסבה על שאלת טיפוח דור ההמשך במושב. סיפרה אחותו שושי: "שמוליק תמיד הבטיח לי שבחתונתי ילבש חליפה לבנה, אך את מועד החתונה אחר בשנה. הוא אהב להקניט אותי ולראותי כועסת, ולאחר מכן היה מיד מתקן את עצמו ומספר לי בדיחות. אי אפשר היה לכעוס על שמוליק. אני ולאה, אחותי הקטנה, נהגנו לכבס לו את בגדיו, דאגנו לו כשם שדואגים לאח הגדול והאהוב, ושמוליק לא היה כפוי טובה. היה משיב בנשיקות, במתנות ובהפתעות". שמואל גויס לצה"ל במחצית מאי 1971 והוצב לחטיבת "גולני", ששנים מאחיו שירתו בה. חבריו ליחידה סיפרו כי שמוליק היה גאה מאוד על שהשתייך לחטיבת "גולני". "תמיד היה מקפיד על הופעתו; מדיו היו מגוהצים, 'יקה', קראנו לו. גם את הנשק צחצח עד כדי ברק. בתנאי שדה, כשהיינו כולנו מזוהמים, היה שמוליק מופיע מבריק, כאילו הוא מתכונן ללכת למסיבה". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתה יחידתו בקו ברמת-הגולן. לאחר שנכבש החרמון על-ידי כוח קומנדו של הסורים, ניתנה פקודה ליחידתו של שמואל לשוב ולכבוש את החרמון. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), במהלך ההסתערות במעלה ההר נפגע שמואל פעמיים מרסיסי רימונים ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "שמואל היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק;" כתב מפקדו: "שמואל נלחם כמי שיודע למען מה הוא נלחם – באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה. לנו, לחבריו ב"גדוד הבוקעים הראשון", יש הרגשה של אובדן אח לוחם; הרגשה המלווה בתחושת גאווה, שבחור כזה נלחם בין שורותינו, וכבוד למשפחתו ששכלה בן שכזה". המשפחה תרמה לזכרו ספר תורה, אשר הוכנס לבית-הכנסת במושב צלפון.
