גבריאל הוא בנם השני של לאה ויוסף. נולד ביום כ"ג בחשוון תשמ"ד (29.10.1983) בטבריה. אח למירב, גלעד והתאומות כנרת ותמר. גבריאל היה "גבי" בפי כולם. כאשר היה כבן שנה הגיעה המשפחה לגבעת זאב. הוא היה ילד בלונדיני, תכול עיניים, נוח וחמוד, מוכשר ואהוב. הוא למד בבית הספר היסודי הממלכתי דתי בגבעת זאב, ובתיכון "אנקורי" בירושלים. כנער היה גבי חביב, קופצני וקולני. כשהוא היה בסביבה, כולם שמעו אותו. הוא היה חברותי ואהוד מאוד, בשעות אחר הצהריים תמיד יצא לבלות עם חבריו הרבים. החבורה הרב-גילית הגדולה והמגובשת נהגה לשבת על הספסל הקבוע ליד בית הספר הממלכתי-דתי בגבעת זאב, ולפעמים לנסוע יחד לחוף הים. גבי גם נהנה לשחק כדורגל או טניס. כנער מכר פרחים בסופי שבוע במרכז המסחרי, הכיר אנשים רבים והיה פתוח לשוחח עם כל אדם, בלי קשר לדרגתו ולמעמדו. הוא התחבב על ילדים ומבוגרים כאחד: שיחק עם פעוטות, התייחס בכבוד למבוגרים בשכונה, ראשון לעזור ומקדים שלום לכל אדם. כך הפך לדמות מופת בעיני בני הנוער שכינו אותו "מלך השכונה". לדברי אחת משכנותיו היה בגבי "שילוב נדיר של עוצמה עם רכות, חיוניות גדולה ואופטימיות. אדם שאינו רק לעצמו, אלא מקרין על סביבתו אור". תמר אחותו מעידה: "גבי היה 'החבר הכי טוב' של חצי מהשכונה. ללכת איתו בגבעת זאב היה כמעט סיוט, כל מטר עוצרים להגיד שלום לזקנה שיושבת על ספסל, מאיפה הוא מכיר אותה? ואחרי שלושה צעדים איזה צוציק בן ארבע שמגיע לגבי עד הברכיים בקושי ומשום-מה מתנפל עליו, מחבק אותו. את כולם הוא הכיר, ויותר מזה – כולם הכירו אותו". חברי ילדות מודים כי תמיד ידעו שהוא שם בשבילם. אף את לב המורים ועובדי בית הספר כבש בחיוכו ובנכונותו לעזור. באתר האינטרנט של בית הספר התיכון "אנקורי" כתבה מורתו לספרות: "גבי שלנו היה נער עם לב חם ועיניים יפות בצבע הים. את החיים הוא לקח תמיד ב'סבבה', גם כשכעס הוא בעצם בִלבל אותי, כיוון שהיה חייכן ושמח ללא תקנה. באישיותו המיוחדת הוא כבש את כולנו: תלמידים, מורים ועובדים. כשנכנס עם סנדוויץ' גדול כמוהו לשיעור, וכשהרעיד בקולו את קירות הכיתה, לא יכולתי שלא לחייך, לא יכולתי שלא לוותר". לבסוף נפרדה ממנו מורתו במילים: "גבי, אני מחבקת את זכרך. שמחת החיים שלך תלווה אותי ותנחה את חיי". על חיוכו המאיר סיפר אחד מחבריו הטובים: "כולם מייחלים לחיוך, שככה, סתם באמצע היום אפשר לקבל מגבי. בלי סיבה מיוחדת… והחיוך נותן כוח, עושה טוב על הנשמה לגדולים ולקטנים". חיוכו וצחוקו ליוו אותו לכל מקום והיו תו ההיכר שלו. עוד לפני שגבי התגייס לצבא הוא חלם להיות לוחם ב"גולני". השירות הצבאי וערך התרומה למדינה היו כה חשובים בעיניו עד שהחליט להתגייס לצה"ל מיד עם סיום לימודיו התיכוניים ואף הקדים את המועד הצפוי לגיוסו בחמישה חודשים. הוא בחר בשירות צבאי משמעותי, ובחטיבת "גולני" מצא את הערכים שמילאו את חייו: משפחתיות, כבוד, רעות ואחווה. ב-12 בנובמבר 2001 התגייס גבי לחטיבת "גולני", עבר הכשרה של לוחם והצטרף לגדוד 51, "גדוד הבוקעים הראשון". על תקופת שירותו הראשונה סיפרה טניה, פקידה פלוגתית ששרתה איתו: "הוא הקרין המון נתינה, חברות, אהבה, חוזק ומוטיבציה. המפקדים החליטו שגבי מקבל פק"ל מא"ג (מקלע אחיד גדודי) נגב, הכבד ביותר, והוא סחב אותו בכל המסעות בלי שום בעיה ואפילו עזר לחבריו תוך כדי, ושמר עליו היטב מבלי להתלונן על דבר ובטח שלא על כאבי גב". ב"מסע כומתה" עזר גבי לכולם, דחף את חבריו הרים אותם מהבוץ, ולא ויתר לאיש עד סוף המסע. עוד סיפרה טניה: "גבי לא התרגש כמו כולם ולא השוויץ בכך שסיים את המסע הארוך והמפרך הזה". עם סיום הטירונות נבחר גבי ל"מצטיין למופת" של הפלוגה, ובטקס קבלת הכומתה החומה קיבל תעודה המעידה על כך. כשהגיע גבי לפלוגה הוותיקה הוא לא חיפש תפקיד נוח, אלא נלחם ברצינות, בהתמדה ובמסירות להיות "נגביסט חוד", כלומר להוביל, תוך שהנשק המופקד בידיו הוא מקלע ה"נגב". גבי העדיף לצאת למשימות מסוכנות של סיכול פיגועים ומעצרים בלב השטחים על פני שמירות. "הוא לא חשש להיפגע, הוא פשוט לא חשב על זה" סיפר עליו חבר ילדות. חברו לגדוד תיאר אותו: "גבי היה תמיד בראש, לוחם ממדרגה ראשונה, ללא חת, ללא עכבות. חייל מצטיין בטירונות ובכלל… במצבים בהם הייתה היתקלות עם מחבלים, גבי לא היה מחכה הרבה במחסה, הוא… היה קם, תופס את הנשק או את ה"נגב" וב'רעל' מטורף מסתער על היעד". גבי האמין בחברות אמיתית, בנתינה ללא תנאי, ובהקרבה אינסופית לטובת הזולת. כיוון שכך הוא היה רגיל לדאוג לזולת ולעשות למען האחר. הוא התנדב לכל דבר, אפילו לשמירות הפחות נעימות, העיקר שחבריו יוכלו לצאת הביתה בזמן. מעולם לא "הוציא גימלים", כי העומס עלול ליפול על חבריו, וכי ב"'גולני' לא דופקים חברים". בימי ראשון חזר לבסיס עמוס ממתקים כדי לחלק לחבר'ה. "הוא נתן בלי חשבון" מספרים חבריו, "אם זה סיגריה או בקבוק לעמדה או עצה ועידוד…" לידידותיו דאג לשפצר את הדִסקית והכומתה, הביא שק שינה חדש, ארונית חדשה, קסדה לנסיעה לשטח וכדומה. גבי היה כה חברותי עד שכולם בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) ובגדוד הכירו אותו: חיילים פשוטים וקצינים, לוחמים וחיילי מפקדה. הוא היה דומיננטי, נוכחותו בולטת, ומסביבו תמיד שררו שמחה, שירים וצחוקים. על הכנות, הישירות ואמירת האמת שלו מעידים כל חבריו. כבר בטירונות, במהלך שיחת פלוגה עם מפקד הפלוגה הרגיזו דבריו את גבי, והוא היה היחיד שאזר אומץ לומר את דעתו, לשמחת חבריו. בהמשך שירותו היו מספר אירועים אחרים דומים לזה, וגם בהם היה זה גבי שהביע את דעתו ואמר את שהיה על ליבו. בפעם אחרת יצא בלילה מהאוהל לפינת העישון מפני שלא הצליח להירדם. מפקד הפלוגה רב סרן אביהוא יעקב ראה את גבי, אך תחת להענישו שוחחו השניים שעה ארוכה. הפקידה הפלוגתית סיפרה כי גבי סיפר לה בהתפעלות על השיחה החברית שניהל איתו המ"פ הנערץ, ועל כך שהוא אמר לו שהוא מקווה שגבי יוביל את הפלוגה, וביקש ממנו להיות 'מאגיסט' מספר אחד. ב-3 במאי 2002 נפל רב-סרן אביהוא יעקב בקרב. עם סיום הטירונות ביקש גבי לשרת בפלוגה רובאית א' כיון שרצה להמשיך עם חבריו למסלול וגם מאחר שזו הייתה הפלוגה של רס"ן יעקב שגבי העריץ ואהב מאוד. אך המג"ד החליט שהוא ימשיך בפלוגת "רובאית ג'". למרות אכזבתו, גם שם היה גבי ראשון המתנדבים וביצע את כל המוטל עליו באומץ לב ובמקצועיות רבה. כהמשכיות לפועלו של רס"ן אביהוא יעקב החל גבי לצאת לפעולות עם דגל ישראל טמון באפוד. גם במבצע בו נפל היה לגבי דגל ישראל באפוד. אחד ממפקדיו סיפר על גבי כחייל ועל הניגודים שייחדו אותו: "חייל שובב … ברדקיסט לא קטן אבל גם "שחקן נשמה", שלעג לסכנות ולא ידע מה זה פחד, שאהב את החטיבה, הגדוד והפלוגה בכל ליבו ושהעשייה המבצעית הייתה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו. אדם שהניצוץ בעיניים שלו נתן לכל מי שבא עימו במגע את האמונה בהצלחת המשימה. לוחם שהאמין עד הסוף בדרכו, שהיה עקשן מספיק בשביל לשכנע את כל הסובבים אותו שהדרך הזו היא הנכונה. לוחם שבלם בגופו מחבלים, ושהאומץ וקור הרוח שייחדו אותו, הם שמכריעים מערכות ומביאים את הניצחון". ב-27 במאי 2003 יצא גבי עם חבריו מ"גדוד הבוקעים הראשון" למבצע ללכידת מבוקשים בגזרת "מנשה". במהלך טיהור בית שבו שהו מחבלים, נתקל הכוח באש תופת מדויקת. עם קבלת הפקודה לחיפוי זינק גבי מתחת לג'יפ ה"סופה" שנפגע מאש המחבלים וחיפה על חבריו הלוחמים עד לפינוי וחילוץ הכוח. ב-ז' אלול תשס"ג, 4 בספטמבר 2003, יצא גבי למבצע מעצרים רב-כוחות בפיקודו של מפקד חטיבת "מנשה" (ג'נין), אלוף-משנה דן חפץ. השתתפו בו גדוד 51 וגדוד הסיור של חטיבת "גולני", וכן יחידת תותחנים מיוחדת. במהלך הלילה ערכו הכוחות מעצרים רבים נגד תשתית הג'יהאד האסלאמי באזור ג'נין. על כוח מהפלוגה הרובאית בגדוד 51 של "גולני" ועמו גבי, הוטלה המשימה לעצור בכיר מהג'יהאד האסלאמי, שעל פי גורמים ביטחוניים, תכנן באותם ימים להוציא לישראל מכונית תופת. החיילים נכנסו לבית שבו שהה המבוקש ועצרו אותו יחד עם שלושה חשודים נוספים. סמוך לשעה 6:00 בבוקר, בעת שהכוחות עמדו לעזוב את השכונה, נפתחה עליהם אש מקלעים לא ממוקדת מכמה כיוונים בעיר ג'נין. עם קבלת הפקודה לפינוי הכוח זינק גבי מיוזמתו לצוות החיפוי והפעיל מקלע "נגב". כאשר הוא חשוף לאש האויב המשיך לחפות על חבריו ואף שיפר את עמדתו עד אשר נפגע מאש המחבלים ונהרג. החיילים הגיבו באש, אך לא זיהו את מקור הירי. גבריאל (גבי) נפל בקרב באזור ג'נין ביום ז' באלול תשס"ג (4.9.2003), בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. גבי הותיר אחריו הורים, אח ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על פועלו בשני אירועים אלה, האירוע ב-27 במאי 2003 והאירוע שבו הוא נפל הוענק לגבי צל"ש אלוף הפיקוד. בצל"ש נכתב כי "בשני אירועים אלו הפגין סמ"ר גבריאל עוזיאל ז"ל, רוח לחימה, אומץ לב ודוגמה אישית תחת אש בקרב. בהתנהגותו הדגיש גבריאל את ערך הרעות, הדבקות במשימה והצלת חיי אדם. על מעשה זה הוענק לו צל"ש. על החתום: אלוף בני גנץ, אלוף פיקוד הצפון". הצל"ש נמסר להוריו בחודש אייר תשס"ד (אפריל 2004) לאחר נפילתו של גבי. במסע לזכר גבי שערכו לוחמי הגדוד, סיפר המפקד על גבי ואמר כי "גבי היה מה שגולנצ'יק מסמל: מצד אחד הפשטות, הרעות, השמחה והבלאגן שאפיינו אותו, ומצד שני לוחם רציני ומקצועי ביותר, כזה שתמיד שאף להוביל". המפקד הוסיף והדגיש כי "ברגעיו האחרונים הדגיש לנו גבי את תכונת הגבורה שלו, מתוך הבנה עצמית שהוא כלוחם וכבעל מקלע קל עליו לחפות על חבריו כדי שיוכלו להמשיך במבצע". אחד מחבריו של גבי ספד לו: "שני צדדים היו בגבי: חבר – ולוחם, צחוק – ורצינות, חיוך – וגבורה, הובלה והולכה קדימה". וחבר אחר ספד ואמר: "גבי הוא חבר, חבר אמת, כל כך אמיתי וכן… גבי רץ לחפות לא בשביל הצל"ש ולא בשביל הכבוד אצל החבר'ה. זה שייך לו כבר מזמן. הוא רץ לחפות כי זוהי האמת שלו ובה הוא דבק כבר מצעירותו, זה דבר שניתן לראות לאורך כל מחזור חייו… גבי הביא את החברוּת למקום כל כך גבוה שרק לעתים נדירות נתקלים בסוג כזה של מיקום הזולת לפני העצמי". לאחר נפילתו סיפרו חבריו ואחיותיו על מסירותו הרבה של גבי למשפחתו. גבי היה קשור מאוד לאחיו ולאחיותיו. על אחיותיו הקטנות הוא גונן ופינק אותן ללא גבול. חבריו סיפרו כי במהלך שירותו הצבאי חשב על הוריו ואחיו והתגעגע אליהם, ובכל פעם שיצא לחופשת שבת היה מביא לאמו זר פרחים ענק שישמח את ליבה. על הפעם האחרונה בה יצא מהבית, ספרה תמר אחותו: "בשבוע שבו גבי נהרג… ביום שלישי בבוקר גבי התארגן לצאת לצבא ואנחנו בדיוק יצאנו לבית הספר. גבי היה באמצע הגילוח ופתאום צעק 'לא אמרתם לי שלום!'… התחבקנו. חיבוק אחרון. כשחזרנו הביתה המפתח של גבי היה על השולחן. רק אני שמתי לב, גבי בחיים לא שכח מפתחות". כנרת אחותו כתבה: "גבי היה גיבור, אבל קודם כול הוא היה אחי הגדול שהיה נרדם, מת מעייפות, בלי מצעים על המיטה. אחי שהיה חוזר מהצבא וקודם כול יורד במרכז של גבעת זאב, פוגש את כולם ורק אז מגיע הביתה… ערך הרעות היה החשוב ביותר לגבי. … זה היה הערך שבשמו הוא התגייס ל'גולני', לגדוד 51. זה היה הערך שבשמו הוא התנדב לחפות על חבריו, לשפר עמדה ובסוף להיפגע". פעולות רבות נעשו להנצחתו של גבי: ביום השלושים למותו חילקו חבריו של גבי פרחים לעוברים-ושבים לזכרו. לבתי הכנסת בגבעת זאב הוכנסו ספרי תורה על שמו. בסמוך לסניף בני עקיבא בגבעת זאב, הוקמה גינה לזכרו. שמו מונצח על הספסל שעליו נהג לשבת עם חבריו בשכונה, על האנדרטה ביישוב וגם על גבי קיר זיכרון בסניף "בני עקיבא". במלאות שלש שנים לנפילתו יצרה מירב אחותו סרט לזכרו. בסרט נעשה ניסיון לשמר את שמחת החיים המיוחדת של גבי, ואת אהבתו למשפחתו וחבריו.
