עוזאני, שי

בן סוריאה וזכריה (יחיא). נולד ביום כ"ב באדר ב' תשל"ו (24.3.1976) בנתניה, העיר בה גדל ובגר. שי היה בן הפינוקים של אמו והורעפו עליו חום ואהבה. חינוכו בבית היה על ערכי התורה והיהדות. את לימודיו החל בבית-הספר החרדי "חורב" שבנתניה, המשיך בחטיבת הביניים "אור גאון" בבני ברק, בישיבת "אור תורה" בתל אביב ובכיתות י"א-י"ב למד בתיכון "מרכז הנוער הדתי" בנתניה, במגמת חשמל. שי היה חבר נערץ ואהוב, בשל השקט שהקרין והנאמנות והאיכפתיות שהפגין. תמיד זכר את התאריכים של ימי ההולדת של בני משפחתו וחבריו, העניק תשומת לב והיה מוכן לעזור. בשעות הפנאי הקפיד שי לשמור על כושרו הגופני והקדיש זמן רב לאימונים ולפיתוח הגוף. לשם כך אף בנה לעצמו חדר כושר פרטי, בו גם נהג ללמד ולאמן את חבריו, אשר התקנאו ביכולות שלו ובגופו החסון והבנוי לתלפיות. חלומו של שי היה להיות מתאגרף מקצועי ולהגיע להישגים בינלאומיים. באוגוסט 1994 התגייס שי לצה"ל כשהוא מלא מוטיבציה והחל את שירותו במסגרת ימ"ל מג"ב. שי התגלה כחייל מקצועי ובעל כושר מצוין. בשל הצטיינותו הוא התקדם מהר והומלץ על ידי מפקדיו לקורסים שונים: קורס מ"כים וקורס ללוחמה בטרור והוא אף הוכשר להדרכה, הן כמדריך לוט"ר והן כמדריך ירי לחוליית מסתערבים. בתקופת שירותו האחרונה, שי אימן את נבחרת ירושלים לקראת תחרות הירי הכללית של משמר הגבול. ביום ב' בכסלו תשנ"ז (13.11.1996), ערב התחרות אליה אימן את חייליו, נפל שי בעת מילוי תפקידו, כשהתהפך הג'יפ בו נהג. בן עשרים היה שי בנופלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים ואת אחיו ואחיותיו – שרונה, חגית, אביעד ואלינור. בנה של אחותו שרונה, שנולד חודשיים לאחר נפילתו, קרוי על שמו, שי-חי-דורון. אחיו, אביעד, כתב לזכרו: "שי היה גיבור גדול,/ הוא היה מקריב הכל./ הוא רצה שהכל יקרה,/ והיה עובד קשה./ שי היה ממש נצחי,/ ואח ממש להפליא/ כי לא בכל יום רואים,/ קורבנות כל כך גדולים./ להביא מים נסעת,/ לחבריך התנדבת./ נסעת על מסלול מסוכן,/ ואוי, חבל הזמן./ לא היינו בשטח,/ אך איתך אנחנו לבטח/ שי נזכור אותך אחינו,/ כל רגע בחיינו./ שי חייל אמיץ היית,/ ודוגמה למופת שימשת./ את חייליך אימנת,/ במסירות אותם ליכדת./ לשרת את המדינה/ באומץ ובגאווה./ אז תשמור על העולם שי,/ כי לכך רק אתה מסוגל".