בן דוריס ואברהם, נולד ביום כ"ז בתשרי תש"ך (29.10.1959) בשכונת התקוה בתל-אביב. יוסי היה בן בכור במשפחה, שבה נולדו אחריו עוד שלוש בנות. מילדות הבחינו הוריו באופיו המיוחד ובכישוריו. כבן יחיד במשפחה היה יוסי אהוב, אבל גם כשזכה לבית חם ומפנק נשאר צנוע ונחבא אל הכלים. הוא למד בבית-הספר היסודי בשכונתו, והתבלט כתלמיד שקדן, מקובל על מוריו וחבריו. על תקופת לימודיו זו, סיפרה מנהלת בית-ספרו: "ילד מקסים ונפלא היה, חבר נאמן ואהוב על כולם. בולט, ראשון לכל משימה, ראשון לכל תפקיד אחראי וקשה, מתנדב תמיד, מעמיס על עצמו הרבה. אין ועדה שאינו פעיל בה. תמיד נבחר ברוב קולות. תמיד ידעו כולם שעל יוסי אפשר לסמוך. לא היה מורה שלא דיבר בשבחו. הוא הצטיין בכל המקצועות, החל בעיוניים וכלה במקצועיים. התבלט במיוחד בספורט, ואנו המורים רצינו להעניק לו הכול, כי היה ראוי לכול". יוסי סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בהצטיינות, ושאיפתו הייתה להתקדם בתנאים שונים מאלה שבהם חי בסביבתו. הוא שאף להתקבל לפנימייה הצבאית בבית-הספר "הריאלי" בחיפה, אבל המשימה הייתה קשה, מפני שחסר חומר לימודים שלא נלמד בבית-הספר היסודי בשכונתו. היה שלב, שבו התייאש יוסי מן התקווה להשתלב בבית-הספר "הריאלי". גם האמצעים הכספיים של הוריו היו מוגבלים, וקשה היה להם לכלכל את בנם מחוץ לבית. אבל בעקשנותו, בהתמדתו ובכישוריו הוא התקדם בלימודים, ומוריו בפנימייה, שהעריכו אותו ואת מאמציו, דאגו למילגה עבורו. הוא זכה להישגים טובים, ועלה בציוניו על תלמידים אחרים בכיתתו. מגמת הלימודים שלו הייתה מזרחנות, וגם בכך היה יוצא מן הכלל, היחיד בכיתתו שבחר במגמה זו. ומחנכת כיתתו סיפרה עליו: "יוסי למד מפני שרצה לדעת, מפני שהאמין, שככל שיידע יותר, יתעשר, יבין יותר, יצליח לממש עצמו יותר. הציון עבורו היה רק סימן-דרך… הייתה בו שלמות עצמית ומשמעת עצמית". כששאלה אותו המחנכת, מדוע בחר ללמוד במגמת מזרחנות, ענה לה יוסי בתום-לב, כאדם שקבע לעצמו את עתידו: "לאיש צבא הקבע חשובה דווקא מגמת המזרחנות". מפקד הפנימייה כתב עליו: "למרות שלא דיבר הרבה, ולמעשה היה שתקן ונחבא אל הכלים, היה זה טבעי כי בבוא העת נבחר לתפקיד החשוב של יו"ר מועצת החניכים, התפקיד הבכיר אליו יכול להגיע חניך בפנימייה. יוסי היה סמל של נער ישראלי, צנוע, ענו וישר, שאהב את ביתו ומשפחתו וידע להעריך את כל שנתנו לו". הוא סיים את בית-הספר בהצטיינות, וזכה בפרס התלמיד המצטיין – מדליית זהב. לבני משפחתו הוא לא סיפר דבר על הפרס שקיבל. הם הופתעו כשנודע להם הדבר, ועל כן החליטו להפתיע אותו ורכשו עבורו כרטיס טיסה לאירופה. אחרי שסיים לימודיו, לקראת גיוסו לצה"ל, יצא יוסי לסייר באירופה, במכתבים למשפחתו סיפר על חוויותיו בטיול. כשחזר כעבור חודש לארץ התגייס יוסי לצה"ל, באוקטובר 1977. הוא שירת בחטיבת גולני, בסיירת. דרכו לקידום הייתה פתוחה, הן בגלל המוטיבציה שלו והן בגלל כישוריו וחוסנו הגופני. הוא היה בחור ספורטיבי, כן, מסור, וידע להתהלך עם הבריות. באפריל 1978 סיים יוסי קורס מ"כים, ועלה לדרגת רב"ט. הוא נשלח לקורס קצינים, וסיימו בהצלחה. הוא עלה בדצמבר 1979 לדרגת סג"ם, ונתמנה לסמ"פ. חוות-הדעת של מפקדיו עליו באותה תקופה הייתה: "הוא קצין טוב מאוד, בעל כושר מנהיגות טבעית, מסור, הגון וישר, מבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר, נותן דוגמה אישית", ובצד חוות-הדעת הייתה המלצה לקידומו: "הוא מקצועי, ריאלי, בנוי מבחינה אנושית לתפקיד שבו הוא מתפקד". ביום ז' באלול תש"ם (19.8.1980), יצא יוסי עם פלוגתו למבצע טיהור קיני מחבלים ברמת ארנון בדרום לבנון. בקרב מקרוב עם חוליית מחבלים, הוא נפגע ונהרג. בן 21 שנים הוא היה במותו. אחרי שנפל, עלה יוסי לדרגת סרן. ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין כתב עליו למשפחתו: "סרן יוסי עובד נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בקרב בעת פשיטה לבית מחבלים בדרום לבנון. הוא היה לוחם מעולה, חבר למופת ואהוב על כל מי שהכירו". מפקד יחידתו כתב עליו: "אשריכם שגידלתם בן אוהב ושמח כל ימות השנה. יוסי היה צנוע ונחבא אל הכלים, מפקד אמיתי שצמח מקרב חייליו, מקרב העם הזה. הוא היה אדם מסור ומחנך, אהוד על כולנו בכל שלבי התקדמותו בצבא". יוסי הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. הוא הניח אחריו הורים ושלוש אחיות. חבריו ומפקדיו הוציאו לאור חוברת להנצחתו.
