עובדיה, אריאל

בן בכור לדורה ואבנר. נולד ביום ו' בסיוון תשל"ג (6.6.1973) בירושלים. מקטנות ועד בגרות גילה אריאל סקרנות והקשה על הסובבים אותו בשאלות רבות. החיפוש אחר תשובות הוביל את אריאל לדרכים הייחודיות לו להסתכלות על החיים. דרכים שמהן החכימו גם הסובבים אותו. אריאל למד בבית-הספר היסודי "יאנוש קורצ'ק" ולאחר מכן במגמה הריאלית של בית-הספר התיכון "רנה קאסן". חבריו ללימודים זוכרים אותו כתלמיד שהוציא "תשיעיות" ו"עשיריות" בלי להתאמץ וכחבר נאמן שיודע להאזין ברגישות אמיתית ולתת לכל אחד ואחד תחושת ייחוד. החברים ידעו תמיד שיש על מי לסמוך ויש מי שיעזור, גם בלי לשאול שאלות רבות. אותם חברים הם שהדביקו לו את הכינוי "רבע" – קיצור של "רבע עוף" – מפני שהיה קטן וצנום. אריאל נשאר "רבע" בפי חבריו גם לאחר שגדל והיה יכול להביט אליהם ממרומי גובהו – "רבע" האופטימי, שתמיד ידע לצחוק, להצחיק ולסחוף את כולם בצחוקו המתגלגל. אריאל למד נגינה מגיל צעיר, ובהיותו בכיתה ה' הצטרף לתזמורת הנוער של עיריית ירושלים. הוא ניגן לסירוגין בסקסופון ובקלרינט בתזמורת הנוער, עד גיוסו לצה"ל. אריאל אהב להאזין למוסיקה ובתיכון – צלילי הסקסופון שלו נשמעו במסיבות פורים ובערבי שכבה. אריאל התאמן בג'ודו והגיע להישגים בתחרויות שונות. ההשקעה באימונים המפרכים והנסיעה למחנות ותחרויות, הטמיעו בו כבר מנעוריו כמה מהעקרונות החשובים בחייו – נחישות, דבקות במשימה וכבוד. באוגוסט 1991 התגייס אריאל לצה"ל והתנדב לחטיבת גולני. אריאל היה חייל מצטיין ויצא, בהמלצת מפקדיו, לקורס קצינים. את הקורס סיים בהצטיינות ונשאר להדריך צוערים בבית-הספר לקצינים. אריאל הדריך שני מחזורים של צוערים, אך יותר מכל תפקיד שהוצע לו, ולמרות הביטחון והתנאים הנוחים שמעניק השירות בבה"ד 1, רצה לחזור לגדוד גולני ולעמוד בראש מחלקה משלו. מאחר שכך החליט – יצא אריאל לבצע את המשימה ולאחר שיחות עם המ"פים, המג"ד שלו והמח"ט של גולני – קיבל אריאל את מבוקשו והתמנה כמפקד מחלקה של בני ישיבות, אותם היה עליו להפוך ללוחמים. בתפקיד זה באו לידי ביטוי כל הערכים והעקרונות עליהם גדל וחונך אריאל במשך חייו – הדבקות במשימה, הנחישות, הדוגמה האישית, האופטימיות, היושר והאמינות, ואפילו הצחוק המתגלגל כשהיה בחדרי חדרים. אריאל נתן דוגמה אישית לפיקודיו, וקיים בעצמו את כל דרישותיו מהמחלקה. העקרונות עליהם השתית את חינוך חייליו היו יושר, אמינות ודבקות במטרה. בזמן הפנוי היה אריאל מעביר למחלקתו שיעורים והרצאות, כדי שיוסיפו ויתמקצעו, וידע – בדרכו הנבונה – למלא אותם במוטיבציה. אריאל היה מפקד קשוב ודואג. הוא התעניין באופן קבוע בשלום פקודיו, בבעיותיהם האישיות , והיה לוקח אותם לשיחות "בארבע עיניים" ודורש בשלומם מתוך איכפתיות אמיתית. יחד עם זאת, היה מפקד קשוח, שהטיל עונשים חינוכיים על חייליו במידת הצורך, וידע לדרוש מפקודיו השקעה מלאה, ללא ויתורים, שכן ראה בהשקעתם חשיבות רבה ודרך להתמודדות מול סכנות מבצעיות בשעת מבחן. חייליו מספרים וכותבים עליו בהערכה, הערצה ואהבה. אריאל נפל בקרב בלבנון, ביום ח' בטבת תשנ"ה (11.12.1994), כאשר עמד בראש מחלקתו בהיתקלות עם מחבלים באיזור מארג' עיון. בקרב זה הוכיח אריאל את עוז רוחו, כשהוא דואג לשלום חייליו שנמצאו בסכנה ממשית. מול מארב המחבלים הסתער חשוף אל עבר המחבלים. בן עשרים ואחת היה בנופלו, חצי שנה לפני תום שירות הקבע. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. את תוכניות השחרור שלו – לטייל בעולם וללמוד באוניברסיטה – לא הגשים. אריאל הותיר אחריו הורים ושלושה אחים – רונית, יונתן וחני. רבים האנשים שאריאל השפיע עליהם והותיר בהם את חותמו. כתב מפקד הגדוד של אריאל: "התנהגותו של אריאל זכרונו לברכה, היתה המשך ישיר לדרכו הצבאית שהתאפיינה בנחישות, דבקות במשימה בכל מחיר וכל זאת בדרכו השקטה והצנועה, תוך מתן דוגמה אישית לחייליו. דמותו של אריאל כאדם, כלוחם וכמפקד, תשמש דוגמה ומופת בגדוד, בחינוך המפקדים והלוחמים הצעירים". לאחר נפילתו של אריאל קיבלו בני משפחתו מכתבים רבים מחברים, פקודים ומפקדים של אריאל. מכתבים אלה קובצו בחוברת לזכרו. במכתבים גלומים כל האהבה והערצה לאריאל – חבר ומפקד משכמו ומעלה. משפחתו של אריאל הקימה לזכרו אתר אינטרנט בו ניתן לצפות בתמונות, סרטונים ולהעלות זכרונות. כתובת האתר http://arielovadia.com/.