בת רות ומוטי. נולדה ביום כ"ח בניסן תשל"ט (25.4.1979) ברחובות. בת יחידה בין שלושה בנים – יאיר, בועז ויואב. אמה של מיכל שכלה את בעלה הראשון – עמנואל קהלני – במלחמת יום כיפור, עשרים-וחמש שנים קודם לנפילתה של מיכל ובדיוק באותו התאריך. ילדותה של מיכל התאפיינה במעברים: שנתה הראשונה עברה עליה בטבריה, לשם העתיקה המשפחה את מגוריה. לאחר כשנה וחצי שבו להתגורר בנס ציונה. בהיותה בת שלוש עברו לגור בכרמיאל, שם סיימה מיכל את גן הילדים. בשנת 1985, בעלותה לכיתה א', החליטו הוריה לעבור מן העיר לכפר ונקלטו במושב תומר שבבקעת הירדן. מיכל למדה בבית-הספר היסודי 'גפנים' בבקעה. היתה תלמידה מחוננת, ובסיימה את כיתה ב' הוחלט להקפיץ אותה כיתה היישר לכיתה ד'. בסיום כיתה ח' יצאה מיכל לקורס מדריכים צעירים של האיחוד החקלאי והפכה למדריכה בתנועת בני בקעת הירדן. לימודיה התיכוניים עברו עליה בבית-הספר התיכון 'ירדן' בבקעת הירדן. מיכל היתה תלמידה טובה ורצינית ועם זאת צנועה, ואוהבת לעזור לאחרים. עם סיום בחינות הבגרות, והיא בת שבע-עשרה, התלבטה: האם להירשם לעתודה האקדמית ללימודי רפואה, או להתנדב לשנת שירות. מיכל, שהיתה חדורה אהבת הארץ ונאמנות למדינה, רצתה לתרום לקהילה והחליטה לדחות את הלימודים ואת הבחירה במקצוע לחיים לגיל בוגר יותר. באותו קיץ נסעה מטעם הסוכנות היהודית להרי אורל שברוסיה להדריך בקייטנה של ילדים יהודים. מיד עם חזרתה, התייצבה בתנועת האיחוד החקלאי ויצאה לשנת שירות בהדרכת בני נוער ביישובים בית יצחק ותלמי אלעזר. בנוסף לכך עסקה בפעילות ציבורית במועצה האזורית לב שומרון והקימה את מרכז ההדרכה לנוער של תנועת האיחוד החקלאי. נושא השואה היה קרוב לליבה של מיכל, ולאחר שביקרה במחנות ריכוז והשמדה נדרה נדר שלא לשכוח מה עבר על העם היהודי בתקופה זו ולתרום להנחלת נושא השואה. בסיום שנת השירות התנדבה לקורס קדם-צבאי של מש"קיות הוראה ובחרה ללמד חיילים המשלימים את השכלתם לרמה של תשע שנות לימוד. בתפקיד זה נפגשה בנוער שלא הכירה בעבר וניסתה לעשות כל שביכולתה להעשירם ולהכין אותם לקראת השירות הצבאי. לאחר מספר חודשים עברה מיכל ללמד בקורס המוקדמות, המאפשר לחיילים המתקרבים לסיום שירותם הצבאי להשלים את השכלתם לרמה של שתים-עשרה שנות לימוד. גם בתפקיד זה עשתה לילות כימים ולימדה מתמטיקה והבעה. תוך כדי מילוי תפקידה זה יצאה לקורס קצינות, וסיימה אותו כחניכה למופת. מיכל הצליחה בכל אשר עשתה, והכל בצניעות, בביישנות ומבלי להתהדר בהישגיה. חבריה תיארו אותה כחברה נאמנה, רגישה לזולת, מלאה אמונה באדם, היודעת להעניק אהבה ואוזן קשבת לכולם, נותנת השראה לכל מי שסביבה. מספר ימים לפני טקס סיום קורס הקצינות, בעת שהיתה בדרכה לחופשת שבת בביתה, ירדה מהאוטובוס בצומת תומר ונדקרה למוות על-ידי מחבל פלשתיני בכניסה ליישוב. מיכל נפלה בעת מילוי תפקידה ביום י"ט בתשרי תשנ"ט (9.10.1998). בת תשע-עשרה היתה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית-העלמין האזורי בבקעת הירדן. הותירה הורים ושלושה אחים. מיכל הועלתה לאחר מותה לדרגת סגן-משנה. הוריה הנציחו את זכרה בהקמת חדר עיון והנצחה שישמש את חיילי צה"ל הבאים להשלים השכלתם. הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז, כתב למשפחתה של מיכל במכתב התנחומים:"מיכל שירתה כצוערת בבית-הספר לקצינות ומפקדות בבסיס ההדרכה המרכזי לנשים בצה"ל, ותוארה על ידי מפקדיה כחיילת למופת ובעלת רמה אישית גבוהה, שביצעה את משימותיה על הצד הטוב ביותר, תוך מקצועיות ומעורבות רבה. מיכל הפגינה ערכים נעלים ומוטיבציה להמשך שירותה הצבאי, בלטה במרצה ובשמחת החיים שלה והיתה אהודה ומקובלת על מפקדיה וחבריה כאחד." מפקדת היחידה של מיכל כתבה למשפחתה: "מיכל שירתה כמש"קית הוראה ביחידת ההשכלה של צה"ל, תפקיד חשוב, משמעותי ורגיש, המחייב כישורים מיוחדים. את שירותה ליוותה תחושת השליחות. מיכל ראתה בחינוך החיילים, הכוונתם והשכלתם, ייעוד צבאי ואזרחי כאחד. מיכל הביעה את רצונה העז לתרום, מתוך אמונה בצה"ל ובחשיבותו לביטחון המדינה וראתה במערכת הצבאית מקום שבו תוכל להתפתח ולהביא לידי ביטוי את כישוריה האישיים. אך טבעי היה, שנוכח רקעה מבית ותפקודה המצוין תצא לקצונה. בקורס הקצינות הבסיסי, השתלבה מיכל בצורה הראויה לציון, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. מיכל בלטה בכושר מנהיגותה ובערכיה, לצד הישגיה הגבוהים ויחסי האנוש המצוינים." מתוך דבריה של חני אפריימוב, מרכזת תנועת הנוער: "אני לא מתכוונת לסכם, אני מתכוונת לספר; לספר על ילדה בעלת חיוך שובה לב וקצת מבויש, ילדה קטנטונת עם תיק פרחוני על הכתף וחולצת תנועה, עם עוצמה מדהימה, שסביבה תמיד תמצאו קבוצה של נערים ונערות גבוהים ממנה לפחות בשני ראשים והיא מצעידה אותם בדרכים… מיכל, אצלנו בתנועה עברת בחטף, בהבזק נשימה, והשארת חותם כל-כך חזק שכל מי שנפגש איתך זוכר אותך דרך השקט שלך, ההיגיון והעוצמה שבמשפט יכולה להזיז הרים. והכל תמיד פשוט וקל ולכל דבר יש פיתרון." רכז ועדת הנוער בבית יצחק הספיד את מיכל: "מיכל פעלה שנה בכפרנו ועבדה עם נוער מכיתה ד' עד י"ב מטעם שנת השירות שעשתה ב'איחוד החקלאי'. היא ליוותה את כולנו – חניכים, מדריכים ופעילים כאחד – בכל פעילויות הנוער, החל בטקסים ומפעלים ועד הישיבות הקטנות והפשוטות ביותר. תמיד עם חיוך, גם כשהמצב לחוץ, גם כשהוא לא מסתדר כמו שרצית, היא היתה מעודדת, מחייבת להוציא ממנו את הטוב ביותר. אופיה של מיכל הישרה על כולנו את המחשבה של לא לעשות למען עצמך אלא למען האחר, שצריך קודם לתת ורק אז לקבל." טל יפרח, יושבת ראש מועצת הנוער, ספדה למיכל: "לפני שנתיים קיבלה על עצמה מיכל עדתו את האחריות להנחות את מועצת הנוער, במסגרת תפקידה בגרעין. היום, כשחושבים למה דווקא היא נבחרה לכך, התשובה די ברורה: רק מיכל יכלה לעשות מהכלום שהיה אז, התחלה של משהו גדול. רוחה של מיכל טבועה במועצת הנוער שלנו. תמיד היא היתה מעודכנת בכל הפרטים, בכל ההחלטות, בכל הפעילויות ובכל הישיבות. גם כשהיתה בצבא, היא דאגה שהכל יזרום וימשיך בדיוק באותה הדרך לה קיוותה. המועצה של היום היא השתקפות חזונה ועבודתה של מיכל." חבריה לקומונה בגרעין 'עודד' כתבו: "אנחנו מרגישים שזכינו לגור איתך, לחיות איתך, להתחלק איתך בכל. ואת פעם כאמא גדולה שלנו שמסבירה לנו ומבינה אותנו ופעם כילדה הקטנה שכולם אוהבים ומפנקים וכל הזמן מחכים לראות. והיית פיירית, כל-כך פיירית, לפעמים היינו משתגעים מזה, כמה בן-אדם יכול להיות הוגן, תמיד כל-כך מתחשבת ומפשרת בין כולם בדרך ההגיונית הרגישה והחכמה שלך." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
