עדי, אמוץ

בן לאה ואריכא (אריה). נולד ביום י"א בטבת תש"ל (20.12.1969) בקיבוץ רמות מנשה, כילד שני במשפחתו וכבן יחיד להוריו. היה גבוה במיוחד ועל כן כינויו היה 'ארוך'. למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון במוסד החינוכי 'הרי אפרים'. אמוץ היה תלמיד ממושמע, הממלא את חובתו וילד בעל מזג נוח, המקבל הכול בחיבה. היה בעל אופי עליז ואהב להרכיב ולבנות מבנים, דוגמת בית על עץ, עפיפונים וכדורים פורחים. בתקופת לימודיו העביר מרצו לאפיקים של פעילות חברתית וספורטיבית, תוך דחיקת הלימודים למקום שני, אם כי היו לו תוכניות לקראת לימודים גבוהים בפקולטה לחקלאות ברחובות. ביסודו היה איש אדמה ותוכניותיו היו קשורות בזיקתו הבסיסית לקרקע. כשקיבל רישיון נהיגה על טרקטור היה מאושר ונהג במיומנות רבה בקטפת הכותנה. אמוץ היה בעל נוכחות אישית בולטת, יוזמה, מרץ וכושר המצאה שהושקע תמיד בשיפורים ובמציאת פתרונות לבעיות. לצד אלה היה פעיל בקבוצת הכדורעף האזורית. בתקופת לימודיו התיכוניים יצא עם משלחת נוער לביקור בפולין ונשא את דגל ישראל בעת ביקורה של המשלחת במחנות ההשמדה. חבריו וכל אלה שהכירוהו ראו בו דמות משמעותית והעריכוהו הערכה רבה. אמוץ גויס לצה"ל בפברואר 1989 והוצב לשרת בחיל השריון לשביעות רצונו המלאה. הוא אהב את החטיבה שבה שירת, היה גאה בה ונתן תמיד את המירב. תחילה שימש כתותחן בטנק והמשיך במסלול השריון: במרס 1990 סיים קורס מפקדי טנקים; בינואר 1991 סיים קורס ר"ספים. אמוץ נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט"ו באייר תשנ"א (29.4.1991) לאחר שנפגע בעת שירותו ביום 21.4.1991 בתאונת-דרכים ליד צומת גולני בדרכו לבסיס בתום חופשת שבת. תשעה ימים נאבק על חייו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין ברמות מנשה. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות – מרב, נעמה וענת. המשפחה הנציחה את זכרו בספר ותרמה את כליותיו להצלת חיים אחרים, ברוח התנהגותו בחיים. כתבה על-אודותיו התפרסמה במוסף 'סגנון' בעיתון 'מעריב' ביום 29.5.1991. במכתב תנחומים למשפחה ביום השלושים למותו, כתב מפקד הגדוד, שאמוץ היה עסוק בפעילות תמידית והוסיף על נוכחותו הבולטת של אמוץ המפקד, המחנך והחבר. "חיוניותך המריצה את כל הסובב אותך," כתב. חייל בפלוגה כתב שלא היה דבר בפלוגה שאמוץ היה עובר לידו ונשאר במקומו, כי תמיד היה לאמוץ רעיון לשיפור. מרכז ענף גידולי השדה במשק כתב בחוברת הזיכרון: "לא היה דבר שאמוץ לא שיפר אותו. אנחנו, שהיינו ותיקים בענף, נתקלנו לא פעם בבעיות ופתאום בא איזה ילד ואומר לנו 'זוזו הצדה' ופותר את הבעיה". חבר מצוות גידולי השדה בקיבוץ כתב: "מסירותך לעבודה היתה מדהימה. תמיד חשבת איך אפשר לשפר דברים ולעשותם טובים יותר". אחד מחבריו כתב: "אם רוצים לתאר את אמוץ, אז הקטע שבו באמת אפשר לתאר זה הקטע של לתת".