עדיניאייב, רוזה
בתם של מאיה ושמחה (סמיון). נולדה ביום ד' תמוז תשמ"ב (25.6.1982) ברוסיה, אחות לליאנה וללידור. ילדותה של רוזה עברה בקווקז שבברית המועצות. היא הצליחה מאוד בלימודיה, ומוריה והוריה התגאו בה מאוד. בגיל שש למדה לנגן על פסנתר, וכן למדה לרקוד. בשנת 1996, בהיותה בת ארבע-עשרה, עלתה ארצה עם אמה ואחותה. האב נשאר בקווקז. כאן למדה באולפן, רכשה את השפה העברית, ושלטה בה היטב. את רוזה הניעה מוטיבציה גבוהה להשתלב בחברה הישראלית. המשפחה התיישבה בחדרה ורוזה למדה בכיתות ט'-י' בבית הספר "מקיף עמל מדעים ואומנויות" וסיימה את לימודיה התיכוניים בבית ספר "עמל ב'". בזמן לימודיה סייעה בהתנדבות לקשישים ובעת שירותה הצבאי התנדבה לסיורים במשטרה. בעדה הקווקזית אין זה מקובל שבנות משרתות בצבא, אף על פי כן ועל אף חששותיה של אמה התגייסה רוזה לצה"ל ב-16 בינואר 2001 מתוך תחושה שעליה למלא את חובתה האזרחית למדינתה ולמולדתה – ישראל. בזכות נחישותה וכוח השכנוע שלה השיגה את מבוקשה והתגייסה. רוזה שירתה כפקידה בחיל האוויר, וחשה גאווה בלובשה את מדי צבא הגנה לישראל. בצבא רכשה לה חברים רבים, צברים ועולים. תכונותיה הבולטות היו: כושר ארגון, הרצון לתרום לזולת והיכולת ליצור קשרים חברתיים. בזכות התכונות הללו התאקלמה היטב, הייתה לעמוד התווך בכל מסיבה וטיול, והיוותה מוקד משיכה חברתי. בכל מקום חדש שנקלעה אליו – אם בתחום הלימודים ואם בתחום העבודה – ידעה מיד להתחבר ולהתחבב על כל הסובבים אותה. במסגרת המשפחה הייתה רוזה בת לתפארת לאמה וחברה טובה לאחותה ואשת סודה. אחותה תמיד שאפה לחקותה ולהידמות לה. רוזה אהבה את החיים, אהבה לבלות ותמיד דאגה להיראות יפה ומטופחת. חיוך שכן דרך קבע על שפתיה והיא נמנעה מלשתף אחרים בצר לה. צחוקה הסווה את הפגיעות ואת הרגישות היתרה שלה. היא הספיקה לשרת רק עשרה חודשים בצבא כשנקטפה בדמי ימיה בתאונת דרכים. רוזה עדיניאייב נפלה בעת שירותה בי' בחשוון תשס"ב (27.10.2001) והיא בת תשע-עשרה וחצי בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחדרה. הניחה אחריה הורים, אחות ואח. לאחר מותה הועלתה רוזה לדרגת רב-טוראי. בדברי הניחומים שלו העיד סגן-אלוף שי גלעד, מפקד להק אוויר ביחידה שבה שירתה רוזה: "הידיעה המרה על מותה של רוזה הכתה את מפקדי היחידה וחייליה בתדהמה. רוזה הגיעה ליחידתי בחודש פברואר 2001, והייתה בעיניי התגלמות הציונות החדשה. כעולה חדשה התערתה רוזה היטב בקרבנו. בתקופה זו גילינו חברה אמיתית, שקטה, מנומסת, מסורה, אחראית, מקצועית וחברותית. רוזה שבתה את לבנו בהליכותיה הנעימות, בחריצותה ובחוכמתה… היא הייתה חלק מעולמנו, נזכור אותה לעד וננצור את זכרה". דמותה של רוזה מהווה סמל ומופת להתאקלמות, להשתלבות ולהתערות במדינת ישראל.
