עגיב, ראובן
ראובן, בן ג'ולי ושלום, נולד ביום כ"ה בשבט תשי"ג (10.2.1953) בעיר טוניס שבטוניסיה. בהיותו כבן שנה, ב-11 בנובמבר 1954, עלה לארץ עם הוריו, אשר קבעו את מגוריהם במושב דישון. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר של המושב. סיפר עליו מחנכו רפי: "'הקוסם' – כך כינוהו חבריו בבית-הספר בשל תעלוליו, ובשל ה'פטנטים' שהיה מכין בסדנה הביתית. הייתי מחנכו במשך השנתיים האחרונות ללימודים, ודי היה בהן להכיר בילד את הילכות הנימוסים ועדינות הנפש. מעולם לא הרים על חבריו יד ולא הזיק לאיש. ממעט היה בדיבור. גם כשהיה חייל והיה פוגשני ברחוב, היה קורא לי 'המורה'. יונים, שפנים סוריים וכל בעלי- החיים היו גורמים לו אושר. את היונים והשפנים שהיינו צדים רצה לביית, וברוב המקרים הצליח ב'חינוך' החיות. ביותן גרם לו אושר רב. איש ה'פטנטים' היה, ובעזרתו בנינו רובה, שהיה לא הכי מוצלח בעולם אמנם, וסכנה בו, אך זה לא מנע בעדו מלירות לעבר השפנים הסורים. ברובה הזה צדנו שפנים רבים, הם היו רצים לעבר נקיקי הסלע, ושם יכולנו לחסום את מרוצם ולתפוש אותם". משסיים את לימודיו היסודיים, נאלץ ראובן לצאת לעזרת הוריו בעיבוד המשק. ההורים, שהיו מבוגרים וחולניים, לא יכלו לעמוד במעמסה, והעבודה כולה נפלה על שכמם של הבנים. ראובן אהב מאוד את העבודה במשק. שעות ארוכות היה מקדיש למטעי התפוחים, האגסים והאפרסקים ולכרמי היין, והיו לו תוכניות ארוכות טווח לעתיד – להרחבת המשק ולפיתוחו. גם בהיותו חייל, כאשר בא הביתה לחופשות, הקדיש את מיטב זמנו לטיפוח המשק, ובעונה הבוערת עבד בחריצות מדהימה. ראובן גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל הרגלים, הוא רצה להצטרף לחטיבת "גולני" ומבוקשו ניתן לו. צחוק הגורל היה, שאת חופשת השחרור שלו קיבל בחמישה באוקטובר 1973, יום אחד לפני שפרצה המלחמה. משפרצה מלחמת יום-הכיפורים לבש ראובן את מדיו, שזה עתה הסירם לתקופה ארוכה כביכול, והצטרף מיד ליחידתו ברמת- הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נצטווה גדודו לעלות ולכבוש את החרמון. כאשר כבר הגיע כמעט לראש ההר, לאחר קרב קשה ומלא גבורה, נפגע ראובן מצרור כדורים בכל גופו. דקות אחדות נלחם על חייו והספיק לומר: "אבא ואמא, עוד אשוב אליכם" ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראש פינה. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "ראובן נלחם כמי שיודע למען מה הוא נלחם – באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה. לנו, לחבריו בגדוד "הבוקעים הראשון", יש הרגשה של אובדן אח-לוחם, הרגשה המלווה בתחושת גאווה, שזכינו ללוחם כזה בין שורותינו, ובהרגשת כבוד למשפחה ששיכלה בן שכזה". המשפחה תרמה לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת במושב דישון.
