איל, בן שושנה ודוד, נולד ביום י"ד באב תשי"ד (13.8.1954) בקיבוץ בארי. הוא סיים את לימודיו היסודיים בקיבוצו ובקיבוץ כיסופים, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר ב"שער הנגב". איל גדל כבן אמצעי, בין אחותו הגדולה, חביבה, לבין אחיו הקטן, אורי, וסבל מאוד מהרגשתו כאילו הוא "לא לכאן ולא לכאן". הוא סבל גם מן הצורך להוכיח עצמו כטוב, כמוכשר וכראוי לתשומת לב על הישגיו. לפיכך נסגר בתוך עצמו, ורק המסתכל בעין בוחנת יכול היה לראות את רגישותו ואת עדינותו. הוא התרחק ממשחקים פרועים, והעדיף משחקי למידה שקטים ומשכילים. עוד בהיותו בגן הצטיין בחשבון ובכתיבה. הוא הקפיד על כתיב נכון, שכן הדבר היה חשוב מאוד לגביו, ואף שימש לו כשעשוע. כשהיה בן שבע כמעט, עבר עם משפחתו לקיבוץ יראון, שם נכנס ללמוד בכיתה ב' בשליש האחרון של הלימודים. כך היה הצעיר שבתלמידים, ה"בנימין" של הכיתה. הוא לא פיגר אחרי שאר הילדים, לא בעת הטיולים להכרת הסביבה ולא בעת טיפוס בהרים, והשתתף בדקלום במסיבות ובהצגות. הוא ניחן בדמיון עשיר ופורה, שהתפתח מאוד עם הזמן. יום אחד הקליט אותו חבר-משק, שעה שסיפר בפירוט ובמלוא הרצינות על תלאותיו בדרכו ארצה, דרך ההרים בצפון עירק, על המבריחים שנתקל בהם, ועל כל הצרות של העלייה לישראל. כאמור, הוא נולד בבארי, ומעולם לא עבר את הדרך הארוכה שתיאר, ולא הייתה זו אלא עדות לדמיונו המופלג. כשהגיעה השעה לחזור מקיבוץ יראון לקיבוצו, נתעוררה בעיה – באיזו כיתה לשימו? האם בכיתה שלמדה בה אחותו הגדולה, או בכיתה שמתחתיה, שבה למד אחיו הצעיר? לבסוף הלך ללמוד בכיסופים ובשער הנגב עם בני גילו. הצלחתו והתפתחותו במקום היו לעובדה משמחת וכנראה גם לא מפתיעה. סוף כל סוף ניתנה לו ההזדמנות להתחיל מחדש, בלי דעת קהל, בלי זיכרונות ש"נעלו" אותו בתוך "תאים" של מה שציפו ממנו. איל שקד על לימודיו, ויכול היה להסביר את דעותיו בקול מתון ובסבלנות. הוא החל להיות פעיל בוויכוחים וחבריו הרבים נהגו להתיעץ אתו בכל הקשור לספרות וללשון עברית. היו לו פירושים משלו לתופעות בתחומים אלה, והוא אף כתב שירים וחרוזים משלו. בעקשנות ובהתמדה למד והתפתח, והגיע להישגים מרשימים. כל אותו זמן שלמד מחוץ לקיבוצו בארי – שמר על קשר עם בני קבוצתו שם, למרות שהיה חביב ומקובל במקומו החדש. עבודת הגמר שלו עסקה בניתוח תופעת הסמים ובעית השימוש בהם בחברה. איל ניחן גם בחוש מוסיקלי מפותח ונהג לשיר. במיוחד אהב שירים עצובים, והיה שר במשך רוב שעות היום, או שהיה מאזין לשירה ברדיו. הוא אף למד פיתוח-קול והקדיש עניין רב לתחביבו זה. איל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לחובשים קרביים, הוצב בתפקיד חובש קרבי ביחידת שדה של חיל השריון. בתחילה לא רצה להיות חייל קרבי, אך לימים מצא את מקומו והרגיש עצמו בטוב. חבריו זוכרים אותו כעצמאי ובעל ביטחון גובר והולך, של אדם שבכוחו לעזור לזולת בצרה. איל לא התלונן אף פעם על קשייו, למרות שהיה לו קשה מאוד להתגבר על התחום הטכני של הפעלת נשקו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף איל בקרבות שנערכו בסיני ולא פעם חירף נפשו כדי להציל את חיי חבריו. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפגע הנגמ"ש שלו ועלה באש, באזור בסיס הטילים בגבעות ג'ניפה וג'בל אום כתיב. איל נהרג והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ בארי. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הוא מילא תפקידו באמונה ובמסירות, תוך גילוי כושר לחימה וכושר מקצועי מעולה". קיבוצו הוציא לאור חוברת להנצחת שמם של בני המשק שנפלו בקרב, ושמו של איל בתוכם.
