בן ויולט ומסעוד. נולד ביום י"ד בתמוז תשכ"ג (6.7.1963) בטבריה, למשפחה שורשית וחמה, הרביעי מבין שבעה אחים ואחות. שמו ניתן לו על כי נולד בסמיכות לפרשת פנחס. פיני היה תינוק חייכן שגדל בבית מסורתי, חם ואוהב. כשהיה בן ארבע פרצה מלחמת ששת הימים וליד ביתו נחפרו תעלות שהפכו, לאחר המלחמה, למגרש של משחקי המלחמה עבור הילדים. פיני הצטרף למשחקים ושמע את סיפורי הגבורה שנקשרו למלחמה ההיא. זרעי הסיפורים נבטו והשפיעו על דרכו למשך כל חייו. פיני החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ענבלים" בטבריה והמשיך בתיכון מקיף "עמל", בו למד במגמה הביולוגית. תקופה מסוימת היה פעיל בתנועת הנוער המקומית ואף שימש כיושב-ראש מועצת הנוער שלה. בתקופת התיכון גילה פיני סקרנות והתעניינות במגוון נושאים רחב. נפשו הסוערת וחפצת החירות, בשילוב עם המשמעת העצמית החזקה בה ניחן, הובילו אותו למסקנה כי כדי לעמוד בבחינות הבגרות אין הוא זקוק למסגרת הרגילה, וכי יוכל לעשות זאת במסגרת אקסטרנית. פיני ירד לשפלת החוף, הצטרף לאחיו שגרו בדירה שכורה והתמודד לבדו עם לימודים אינטנסיביים בתנאים קשים כשהוא מבלה שעות ארוכות לבד. הוא הוכיח, שכאשר ניצבת בפניו מטרה, כל קושי לא ירתיעו מלהשיגה. ואכן, סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר האקסטרני "תלם" בהרצליה. בתחילת חודש נובמבר 1981 התגייס פיני לצה"ל, לחיל השריון, וקשר את גורלו בגורל החיל. הוא סיים בהצלחה טירונות ואחריה עבר הכשרות, אימונים מתקדמים וקורסים שונים במקצועות הטנקים. בהמשך, סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים. בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון ופיני נפצע ברגלו ואושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. על אף הפציעה התעקש לחזור לפלוגה ולצאת לקורס קצינים. בשנת 1984 סיים את קורס הקצינים וקיבל לידיו פיקוד על מחלקת הטנקים בגדוד "עוז" (77) ברמת הגולן. בשנה זו גם החל את שירותו בצבא הקבע. בכל התפקידים שמילא לאורך שנות שירותו ראה אתגר ומילא אותם בצורה הטובה ביותר. על הלוך רוחו ניתן ללמוד ממכתב שכתב לאחיו, בעת שזה שהה בטירונות: "גדי, אתה צריך לקחת כל נושא בפרופורציה המתאימה לו, ובצד הרצון הכנה שלך להיות טוב אתה צריך להיות מחושב, קר ושקול… קח את הטירונות כחלק מההכשרה הצבאית שלך, זהו החלק ש"עושה" אותך חייל ובזה חשיבותו… לפניך דרך ארוכה מאוד, אל תשכח שאתה בחטיבה 7 וזו סיבה מספיק טובה כדי שתשאף להיות הטוב ביותר." פיני מילא מגוון תפקידי פיקוד בגדוד, תוך הפגנת כשרון בולט, מקצועיות ללא רבב, יכולות ומיומנויות גבוהות. מפקדיו ראו בו קצין מוכשר ואיכותי, וטענו כי פיני קורץ מחומר של מנהיגים וכי הוא נועד לגדולות. הוא עלה בסולם הדרגות והגיע לתפקיד סגן-מפקד הגדוד. בשנת 1988 יצא פיני ללימודים. הוא נמנה על מחזור א' של תכנית "ברק" במכללת פו"ם (המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה). באותה עת צוטטו דבריו בכתבה עיתונאית: "בשנת הלימודים כאן רכשתי ביטחון עצמי גבוה. אני רואה את הצבא כמקצוע ומילאתי את מאגרי המידע". בהערכה הכללית שקיבל בסיום הקורס נכתב, בין השאר: "קצין מוכשר מאוד, הניחן בחשיבה מבצעית מצוינת ובעל כושר ניתוח ויצירתיות מרשימים. מבין מצוין את המקצוע הצבאי. חרוץ, יוזם ובעל משמעת עצמית גבוהה. עומד יפה במצבי לחץ וניחן ביכולת טובה להתמודד עם עומס מטלות במסגרת זמן מצומצמת, מבלי לפגוע באמינות העבודה ובאיכותה". בסיום לימודיו בפו"ם החליט להמשיך במסלול האקדמי ונרשם ללימודי תואר ראשון בחוג המשולב למדעי המדינה וכלכלה באוניברסיטת בר אילן. בספטמבר 1990 סיים את לימודיו. בין המבחנים בילה עם חברים בפאבים תל-אביביים, צפה בסרטים ובהצגות תיאטרון וניצל עד כמה שניתן את החופש הזמני. בתקופה זו מצא פיני את אהבתו. בחורף של שנת 1990 נשא לאשה את צופיה, והם קבעו את ביתם בחולון. בתום לימודיו שב למערך השדה ושאיפתו העיקרית היתה לקבל לידיו פיקוד על גדוד טנקים. הוא עשה חיל בתפקידו כקצין הדרכה ושימש גם כראש ענף אימוני גדודי טנקים בבסיס האימונים ליחידות שדה, וכמדריך ראשי וקצין אג"ם של הבסיס. בשנת 1992 ידע פיני אושר נוסף, כאשר נולדה בתו הדר. פיני התגלה כאב מסור וחרד. תפקידיו הצבאיים כפו עליו להתנתק לתקופות ממושכות מביתו וממשפחתו והדבר הקשה עליו מאוד. אף על פי כן, הצליח פיני לשלב בין השניים. במרץ 1994 הגשים חלום נכסף, כאשר קיבל לידיו את הפיקוד על גדוד הטנקים "רשף" בעוצבת ברק. הגדוד, שהיה שרוי בקשיים, הגיע להישגים נפלאים וכעבור זמן קצר נחשב לגדוד הטוב ביותר בחטיבה ולאחד הגדודים הטובים באוגדה. כל זאת, בזכותו של פיני, שידע לשלב מקצוענות צבאית חסרת פשרות עם מטען ערכי ומוסרי, שבא לידי ביטוי בחיי היום יום בגדוד. פיני ראה בחייליו בני-אדם מעל הכול, תמיד היה נכון להקשיב למצוקות, להשתתף בצער ובשמחה. חייליו של פיני למדו ממנו שמקומו של האדם מעל המכונה, ושאיכותו המקצועית של האדם היא המפתח לניצחון או לכשלון. פיני פיקד על חייליו שמילאו משימות מבצעיות בלבנון, ביהודה ובשומרון כשהוא נותן דוגמה אישית, חושף עצמו לסכנת חיים ומחזק את רוח חייליו. הוא הספיק להשתתף בתרגיל חטיבתי בנגב, בו הפגין רמת התמצאות ויכולת קריאת שטח מעוררת התפעלות. חייליו היו חדורי גאווה ורחשו לו הערצה. פיני סיים תרגיל ברמת הגולן ועמד להגיע לביקור בביתו, שם ציפו לו אשתו ובתו שלא ראו אותו זמן רב. בטרם יציאתו הביתה החליט לבדוק את נהלי פתיחת הציר בשומרון ולפקד על הפעילות בעצמו. ממשימה זו לא שב. ביום י"ד באדר ב' תשנ"ה (16.3.1995), נפל פיני בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים שאירעה בכביש חוצה שומרון, כאשר אוטובוס ערבי סטה ממסלולו והתנגש חזיתית בג'יפ הפיקוד בו נסע בעת פתיחת ציר. עמו נפל רס"ל פאלח סאלם. פיני הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. בן שלושים ושתיים היה בנופלו. בלכתו הותיר אשה, בת, הורים, חמישה אחים – מוטי, אלי, אילן, גדי, אופיר, ואחות – פאני. בהלווייתו השתתפו אלפי אנשים. לבד מקרובי המשפחה כיבדו אותו בדרכו האחרונה אלופי הפיקוד, מפקדי אוגדות, קצינים בכירים, מפקדים וחיילים. במכתב ניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "פנחס בלט בתפקידו כמפקד גדוד, ונבחר להתמודד עם משימות קשות ומסובכות ביותר. פנחס שימש אב ומחנך לחייליו, והנחיל בהם ביטחון עצמי כחיילים ולוחמים, תוך דאגה לצורכיהם, רווחתם ואיכות שירותם." העיתונים סיקרו בהרחבה את התאונה הקטלנית ואחת הכתבות נשאה את הכותרת "אבידה גדולה לצה"ל", שיוחסה לפיני. כתבות רבות התפרסמו והאירו את דמותו של סגן-אלוף פיני, הלוחם והמפקד. פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו. הוריו הנציחו את שמו בבית הכנסת בעיר טבריה. בקיץ 1996 התקיים ערב זיכרון באתר ההנצחה בלטרון, בו נשאו דברים בני משפחה, מפקדים וחברים. חדר הדרכה, שעל פתיחתו עמל פיני, היה לחדר זיכרון ונחנך בבסיס צאלים. בטקס הסרת הלוט נשא דברים האח מוטי: "את החדר הזה תכנן פיני… הוא לא ידע שהוא מתכנן בעצם את חדר הזיכרון שלו. פיני רק שאף להקים חדר הדרכה על רמה. פיני תמיד שאף למצוינות, תמיד האמין אמונה גדולה באדם באשר הוא. תמיד האמין שיש לאפשר לכל אדם להוכיח את עצמו, ובעיקר לאלה שקשה להם ושלא היתה להם הזדמנות. הוא לא שכח מהיכן בא, תמיד ידע ששום דבר לא בא לו בקלות. כל מה שהשיג, השיג בעבודה קשה ומאומצת. עבורנו, חדר ההדרכה שאנחנו חונכים היום, הוא סמל לאמונתו של פיני באדם." משפחתו של פיני עמלה במשך ארבע שנים ואספה חומר רב, אותו כינסה בספר ובו תמונות מתחנות שונות בחייו של פיני, מכתבי הערכה, מכתבי פרידה ושירים שכתבו קרובי המשפחה, מפקדים וחברים, וכן דברים שנישאו באירועי הנצחה לזכרו. האחות פאני כתבה: "היית כמו עץ נטוע, זקוף ותמיר. גדל העץ במשך השנים, טיפס טיפס ונגע בעננים, הניב פירות כדרך הטבע, ובוקר אחד ארור שמענו את המשפט – האל נתן – האל לקח". האח גדי כתב: "תמיד אנחנו צריכים לזכור שאם יש דבר שאותו היית רוצה יותר מכל, זה דור של קצינים שיחשוב ויתנהג בדיוק כמוך, דור של קצינים עם ראש גדול, שרואה כל פרט קטן כעולם ומלואו, כי אתה היית כזה, ואם הפתיח המפואר של חייך לא היה נקטע, אז אתה היית מקים דור כזה של קצינים. היה סמוך ובטוח, אחי היקר, שזכרך לא ימוש מעמנו לעד ומעשיך יהיו נר לרגלינו לעולם ועד". קצין ששירת תחת פיקודו של פיני סיפר: "אלפי מילים טובות כבר נאמרו, עשרות תשבחות כבר פוזרו, וכולן לא יוכלו לאמוד את גדולתו של… פיני השנה ששירתתי תחת פיקודו של פיני ז"ל היתה השנה המשמעותית ביותר בשירותי הצבאי… בשנה זו למדתי, פשוטו כמשמעו, וזכיתי לראות דבר שמתי מעט זוכים לראות – מנהיג, מנהיג מלידה, אשר לוקח גדוד במצב בינוני, ומביא אותו לשיאים שמעולם לא הגיעו אליהם, ומעולם לא נמדדו בקנה-מידה צבאי… פיני העביר בצורה ברורה ומדויקת את תפיסת העולם שלו, ומה הוא מצפה, החל מראשון החיילים וכלה בו עצמו. הוא חינך אותנו – הקצינים – לאמינות ללא סייג, חתירה לשלמות בכל תנאי ובכל מצב, ותמיד לשאוף להיות מספר אחד בכל דבר ודבר. אולם גדולתו של פיני היתה בטיפולו האישי בפרט. חייל היה אצל פיני עולם ומלואו, כל חייל זכה לשטוח את בעיותיו בפניו, וזכה לפתרונות, כל חייל הכיר את פיני והעריצו. אנחנו, כקצינים, זכינו למורה הטוב ביותר, שהראה לנו כיצד בתשומת לב אישית יחד עם מנהיגות, נחישות ופקודות למופת, מאחדים חיילים בודדים למשפחה אחת גאה ולוחמת." בעצרת המשפחות השכולות שנערכה בלטרון, באוקטובר 1999, נשאה רעייתו, צופיה, את דבר המשפחות השכולות: "… פיני שלנו נהרג לפני חמש שנים. בן שלושים ואחת היה בנופלו והזמן עצר מלכת. פיני החל את דרכו כחייל בחיל השריון והמשיך בתפקידי הפיקוד המרכזיים עד לתפקיד אליו כה נכסף – מפקד גדוד שריון. בתפקידיו אלה באו לידי ביטוי מנהיגותו ואמונתו ביכולתו לחנך דור של לוחמים ומפקדים. כך חשו גם פקודיו שראו בו אבא אוהב, מנהיג מלידה, מחנך וחבר אמיתי… מאז אותו יום נוראי הכאב נמצא בנו ומתעצם כשבתנו הדר מבקשת אותו, כואבת את חסרונו ועדיין לא מוכנה להשלים עם הסופיות הנוראה והבלתי נתפסת של מותו. הכאב אינו מרפה בלילות הארוכים והאינסופיים, שבהם עולים שוב ושוב הרגעים האחרונים, ומחשבות על תחושת ההחמצה וההפסד, ההפסד הגדול של כולנו! ההפסד של פיני – שאיפותיו, תקוותיו, אהבותיו ושמחת החיים שנגדעה. ההפסד של הוריו – שאיבדו את היקר להם מכל. ההפסד של הדר – שזכתה רק בשלוש שנים של אהבת אב עוטפת וחובקת. וההפסד הגדול שלי – אני שאיבדתי אהוב, שותף ובן-זוג מושלם…" את ספר הזיכרון מסיימת המשפחה בשיר תודה: "פיני, תודה,/ על שהיתה לנו הזכות לשהות במחיצתך, ללמוד ממך/ על שהיית לנו כוכב צפון אשר זוהר אורו כיוון את דרכנו/ על מסירות אין קץ למשפחה, לחיילים שלך/ על יושר ללא פשרות/ על אמונה בצדק ובעשיית צדק/ על מהי באמת נדיבות ומהי חברות/ על אחריות לכל מה שאתה מופקד עליו./ תמיד דרשת מעצמך הרבה/ תמיד ביקשת לעשות את הטוב ביותר/ ואת הכל עשית באהבה גדולה/ ומעולם לא ציפית לתמורה על הקרבתך/ ועתה אנו באותה סירה שאיבדה את דרכה/ איבדה את כוכב הצפון שלה."
