בנם של לאה ואלי. נולד ביום כ"ז באדר תשמ"ה (20.3.1985) בדימונה. ילד שני להוריו, אח של משה, אלעד ומרדכי-מתן. אלעד גדל בדימונה, ילד מתוק וחכם שכולם אהבו. במלאות לו שנתיים התגלה גידול שפיר בעינו ולמרבה המזל הוא נרפא. מבחינה בריאותית סבל מאסטמה והוריו הבהילוהו לבית החולים לעתים די קרובות; אבל כל אלה לא פגמו בשמחת החיים שלו. אלעד היה ה"אש" בביתו, דברן ולהוט להצחיק את כולם. הוא חיקה את אֶחיו, המציא שמות לכל בני הבית, ליצן של ממש. אלעד למד והתחנך בגן הילדים "אלון", ובבית הספר הממלכתי דתי "בן עטר" בדימונה. לאורך כל שנות לימודיו הצטיין בלימודים, אהב לעזור לחלשים, חבריו ומוריו ראו בו ילד חברותי וחביב. בחטיבת הביניים עבר לבית הספר המקיף הדתי "אפלמן" וסיים את לימודי התיכון בהצטיינות. הוא למד בכיתה עיונית במגמת תקשורת – מקצוע שאהב מאוד. בשנות נעוריו צילם את עצמו ואת חבריו לכיתה. הוא הותיר אחריו סרטים המנציחים אותו ואת תהליך התבגרותו בכל אותן שנים. אלעד הופיע בהצגות בית הספר ואף השתתף בכיתה י"ב כניצב בסרט "סוף העולם שמאלה". תחביביו הבולטים היו נגינה על גיטרה, כדורגל, רכיבה על אופניים והפקת מוזיקה אלקטרונית. קשר קרוב נרקם בינו לבין אימו לאה, "אימי" בפיו; אלעד שיתף אותה בפתיחות ברגשותיו ובמחשבותיו והתייעץ עימה בכל דבר. הם הרבו לשוחח כמו חברים טובים. לאחיו הצעיר מתן היה הכי קשור, משום שגדלו יחד והיו בעלי תחומי עניין משותפים. אלעד ואחיו הגדול משה הרבו לעסוק במוסיקה אלקטרונית ואף הפיקו בעצמם יחד מספר קטעים. על הקשר הטוב של אלעד עם אביו, מעיד השיר שכתב לו אלעד לאחר מותו ממחלה קשה, בח' בטבת תש"ע: "אבא, ביום שלנו הלכת / זיכרונות הרבה איתך לקחת / אבא יודע שאותי אתה רואה / אני יודע שבי אתה צופה / יודע שבי אתה גאה / אזכור תמיד את מצוותי, אגן תמיד על משפחתי / אבא, אני זוכר איך לי תמיד אמרת / ואת כל מה שאותי לימדת, ש'אם תרצה ואם תתעקש / אין דבר בעולם שלא תוכל לבקש'. // אבא, אני מרגיש אותך תמיד לצידי / יודע שעליי אתה שומר מלמעלה / ומנסה לגרום לשמוח…" ב-25 בנובמבר 2003 התגייס אלעד לצה"ל, הוצב בחיל הלוגיסטיקה ושירת בשריון. הוא עלה בהדרגה בסולם הדרגות. משסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע בחיל, בסיירים. כל חבריו, ידידיו ופקודיו בשיזפון אהבו אותו, אלעד היה להם כאח ורע. הוא השקיע את כל כולו בעבודה, עד השעות המאוחרות, ועמד תדיר לרשות חייליו. חבריו כינו אותו בשם "סרפי". גיל זייתן כתב לאחר מותו: "אלעד, אני הייתי איתך בכל השירות של הסדיר בשיזפון. הגעת אלינו מגדוד של קרבי, ואיך שהגעת אלינו, הארת את כל הבסיס עם המבט והחיוך שלך שאף פעם לא ירד לך מהפנים. תמיד כשהייתי שבוז היית לי לאוזן קשבת ובן אדם למופת. כל הטוב שיש בעולם – היית אתה." צליל חמו סיפרה על השם שאלעד המציא לה ונקלט בגדוד: "צ'רף היקר, לא אשכח בחיים שאת המילה 'צלול' אתה המצאת וכל הגדוד קרא לי כך אחריך… היית חבר מדהים, הכי יקר שהיה לי בגדוד. אין על הצחוקים שלך ועל השטויות שלך, אתה וההומור שלך רק שימחו אותי ברגעים הכי קשים שלי. אני לא יכולה לתאר במילים. היית פשוט זן נדיר." "סרפי היקר," כתב לו הראל אלחרר, "'בית תה', 'צעירצ', 'ממרץ', קצין המ"פ, 'קצין המג"ד', 'תרג"צ', 'פוליצ'וק', 'ברד פלסיפלורה', 'אלכסי בן שולץ' – כל המילים האלו הם רק חלק קטן מהמילון שאתה המצאת. אני נזכר בישיבות מ"מים [מפקדי מחלקה] ואני לא יכול שלא לצחוק. אני מכיר אותך בערך שנתיים ואתה בלי ספק אחד האנשים שעשו לי ולגדוד שלם את השירות יותר מהנה. אתה אחד האנשים הכי חרוצים שהכרתי. יש לך את החוש הומור הכי יצירתי שקיים. אתה פשוט היית חבר מדהים." עמית, חברו של אלעד לשירות ושותפו לחדר, סיפר: "היינו שנתיים שלמות באותו חדר, שנתיים שבהן היינו כמו זוג חברים. היית לי לאח בוגר, תמיד רצית בשמחתי, אף פעם לא אהבת לראות אותי עצוב. היית יד ימיני ואני יד ימינך. עזרנו אחד לשני בטוב וברע, בכל ביקורת או מסדר עזרנו ותרמנו מיכולתנו כדי שנצליח. אלעד, ביום הראשון שהגעתי וקבעתי לי סדר לו"ז להכיר את בעלי התפקידים, פגשתי אדם מיוחד עם חיוך על הפנים, אדם שמקרין אור לסובבים אותו, ומיד הבנתי שהפעם תהיה לי הצלחה. כשסיפרתי לך על המשבר שעברתי, שמת לעצמך מטרה לעזור לי ולהעביר לי את השירות, וגם כשהייתי צריך לסגור שבת ולא יכולתי, היית נרתם לעזרתי… תודה על הכול, על התמיכה ועל העזרה וההקשבה." במהלך שירותו זכה אלעד באותות הצטיינות מן היחידות שבהן שירת, והסב למשפחתו גאווה רבה. הוא עצמו היה גאה בצבא ואהב את תפקידו. לרגל סיום אחד מתפקידיו, באפריל 2006, העניק לו אלוף-משנה תמיר הימן, מפקד חטיבת 460, תעודת הוקרה על תרומתו לחטיבה. אלעד אף קיבל את אות ההצטיינות של החטיבה ליום העצמאות תשס"ט, 2009, כהוקרה על פועלו. סגן עמרי רחמים, סגן מפקד פלוגת "חוד אלון" הכתירו כיקיר פלוגת הקמ"ט [קורס מפקדי טנקים] "חוד אלון", המכשירה מפקדים לחטיבה 401. "תודה והערכה רבה על כך שעזרת לנו להגיע להישגים מרשימים בשנה האחרונה," כך נכתב על גבי התעודה. אלעד השאיר אחריו אוסף פתקים צבעוניים רבים ובהם שלל ברכות ותודות שקיבל מחבריו ומעמיתיו לשירות. רב-סמל אלעד נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ט בטבת תשע"א (4.1.2011). בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אם ושני אחים. על מצבתו של אלעד כתבו בני המשפחה: "חיוך נצחי מבט תמים ילד בדמות מלאך, אותך לעולם לא נשכח ילד יקר של אמא". "אלעד אחינו היקר", כתבו אחיו משה ומתן, "אתה היית צלע הבסיס במשולש האחים. מעם לכתך נותרנו שניים חסרים המתנחמים בזיכרונות מילדות מאושרת עמך. אוהבים אותך בכל יום שוב מחדש, ומצטערים על כל רגע שהחמצנו במחציתך. לו יכולנו לחיות את אותם החיים שוב מההתחלה אך בכדי לזכות בעדנת נוכחותך , היינו שבים וחיים את החיים כל פעם, שוב בחזרה." אמיד חמוד, סגן-אלוף מפקד היחידה, כתב בדברי התנחומים למשפחה: "אלעד זיכרונו לברכה שירת תחת פיקודי כשנה וחצי, שבה זכיתי להכיר אדם צנוע, נעים הליכות, מקצועי ומחויב לעבודתו, ליחידתו ולמדינתו. במסגרת שירותו בא אלעד במגע עם כל מפקדי הגדוד וחייליו, אשר הכירו אותו כאדם שדאג לכולם, התאמץ למענם והקפיד לחייך ולהשרות אווירה טובה סביבו. אלעד זכה להערכה רבה בשל מקצועיותו ובשל תרומתו להתפתחותה של חברות טובה בינו לבין כל מי שעבד איתו…. לאה, משה ומתן, יקירכם אלעד היה מלח הארץ בכל מובן המילה, וניכר כי גדל בבית ערכי וחונך להיות אדם טוב וישר." בת דודו מאיה סרף אמרה בכאב: "יש כל כך הרבה שלא נאמר, יש עוד כל כך הרבה שלא נעשה… הרי הייתי בטוחה ששנים רבות עוד לפנינו. לא תיארתי לעצמי שתלך מכאן כה מוקדם, שתעזוב את כולנו המומים וכואבים… הלוואי והייתי יכולה לדבר איתך עכשיו ולהגיד לך כמה הלב כואב, כמה אתה חסר וכמה אני מתגעגעת, כמה כולם צריכים אותך כאן…" "עם מי לדבר, למי אספר חוויות טובות?" שאל חברו לשירות הצבאי, עמית כתר, "עם מי אתייעץ על דברים אישיים? אין תשובה. אתה חסר לי מאוד ואין יום שאני לא חושב עליך. אני בטוח שאתה נמצא במקום טוב יותר ושאתה שומר עליי ומלווה אותי לכל מקום, אח יקר שלי. אני מתגעגע המון." אלירן דגן, חברו, שיתף במחשבותיו באתר האינטרנט שנפתח לזכרו של אלעד: "אני מקווה ששומרים עליך שם למעלה. בעצם אני בטוח שכן, בטח כבר אלוהים נתן לך להיות אחראי על משהו, כי הוא יודע שאתה מישהו שאפשר לסמוך עליו, תמיד היית כזה. אילו יכולתי לפרוק ולספר לך מה עובר עליי, כמו שהיינו עושים – זה היה מוריד לי הרבה מטען, והיה לי יותר קל להמשיך קדימה, כי תמיד ידעת לשפר לי את המצב רוח ואת ההרגשה. אמרת ששום דבר זה לא סוף העולם והכול יעבור, ותמיד צדקת. כל מילה שלך הייתה מחזקת ונותנת תקווה ושקט שהכול בסדר. תמיד היית בשבילי כאח ותמיד תישאר. … לא אשכח לעולם את הימים ואת הלילות שלנו ביחד, הישיבות, הקפה, הסיגריות, הבדיחות והצחוקים, ובמיוחד את העצות שהיית נותן לי ברגעים קשים, ותמיד ידעת איך להראות את הטוב שבכל דבר … הייתה לי הזכות והכבוד להכיר אותך ולהיות חבר שלך. תודה לך על כל מה שהיית בשבילי. … יש לי דברים על הלב להוציא החוצה, מסוג הדברים שהייתי מספר ומתייעץ רק איתך כי היית הבן אדם שאני הכי סומך עליו בעולם, דברים כואבים, דברים טובים ומצחיקים, כל כך קשה למצוא איש אמיתי כמוך בעולם הזה." ליאור מזרחי כתב: "אתה אדם מדהים, מאלו שאמרתי להם את זה בעודם בחיים." "השארת אותנו מלאים בטוב לב שלך, במעשים הטובים, באופי המקסים שלך ובזיכרונות היפים והמצחיקים ועל כך לעולם לא נשכח," כך זוכר אותו דור לוגסי, "נוקיר תודה שיצא לנו להכיר אדם נדיר כמותך, נתפלל לעילוי נשמתך … היית לי מורה לחיים." חבריו הרבים מציינים שאלעד היה אדם נדיר, נשמה רחומה וטובה. מפקדיו של אלעד, חבריו והן החיילות לשעבר, פקודותיו, ממשיכים להגיע מידי שנה לאזכרות ומספרים על תרומתו החשובה של אלעד ביחידתו ועל רוחב ליבו.
