בן מונירה ומורד. נולד ביום ג' בטבת תשי"ב (1.1.1952) בעיר טהרן שבאירן, הילד החמישי למשפחה בת עשרה ילדים. בהיותו בן אחת עשרה, עלה סעיד ארצה בלוויית הוריו, ששת אחיו וסבתו, והשתקע בכפר סבא. כילד, היה סעיד שובב מאוד ופיקח, אמיץ בצורה יוצאת דופן וסקרן. הוא ניחן בכשרון אדיר למתמטיקה, כשרון שפיתח במשך השנים. סעיד למד בבית-הספר היסודי "דוד רמז", ובבית-ספר תיכון מקצועי בכפר סבא. בתחילת נובמבר 1970 התגייס סעיד לצה"ל, והוצב לחיל התחזוקה כנהג משאית. באוקטובר 1973 החל את שירותו הארוך בצבא הקבע. את רוב שנות שירותו עשה סעיד בבסיס התובלה בבית נבאללה. חבריו לשירות מספרים על אדם מיוחד במינו, חבר ושותף לכל בעיה, הנכון להגיש עזרה בכל עת. הם מוסיפים שרבים היו החיילים שהגיעו ממשפחות מצוקה, אומצו על ידי "באבא סעיד", וזכו ליחס מועדף. סעיד שימש כאחראי על חדר האוכל בבסיס ההובלה "בן עמי". הוא תואר על ידי מפקדיו כנגד אחראי ומסור, שבלט ביושר אישי ובדאגתו לסביבה. הוא מילא את המוטל עליו בנאמנות, השקיע מרץ וזמן לקידום הבסיס, והפגין נכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת. בשנת 1981 נישא סעיד לבחירת לבו רחל, ולשניים נולדו שמונה ילדים – מוניקה, מירה, משה, רבקה, מרדכי, שרה, יוסף וחנה. סעיד היה אחד מעמודי התווך בארגון הגג של קהילת יוצאי אירן בארץ, ואף ארגן כנסים והרצאות של גדולי הרבנים בארץ, על מנת להביא את ידיעת התורה ואת האמונה בדת לציבור. בנוסף לכך עסק סעיד בפעילות התנדבותית, מתן בסתר למשפחות נזקקות ודלות אמצעים ולבתי יתומים, שיקם משפחות במצוקה, העניק מצרכים לחיילים במוצבים, ונהג לפייס ולפשר בין בני זוג. סעיד היה חובב מושבע של מוסיקה פרסית, ובשל אהבתו הגדולה למוסיקה ואהבתו העצומה לדת ולפיוט, שימש סעיד כשליח ציבור ונהנה משליחותו זו הנאה רבה. ביום העצמאות הארבעים וארבעה למדינת ישראל, זכה סעיד בתואר "נגד מצטיין". בשנת 1994 נפטר אביו מורד, וסעיד לקח על עצמו את האחריות ומתן העזרה לנזקקים, קשישים ואלמנות. כל רצונו היה להמשיך בדרכו של אביו ולהמשיך את עשיית המצוות ומעשי הצדקה. סעיד תכנן להקים בית מדרש על שמו מיד עם פרישתו מצה"ל, אך תוכניתו זו לא יצאה אל הפועל. סעיד היה מוקף בחברים ומכרים רבים שאהבו אותו אהבה גדולה וראו בו כאח לכל דבר. הוא היה בן, אח, בעל ואב למופת, ומשפחתו היתה לו לגאווה. הוא האמין בכל לבו בטוב שעתיד לקרות, והיה אופטימי לאורך כל דרכו. סעיד נפל בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים שאירעה בעת שעשה דרכו לבסיס, ביום י"א באדר ב' תשנ"ז (20.3.1997), יום תענית אסתר בו צם. סעיד הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. בן ארבעים וחמש היה בנופלו. הוא הותיר אחריו אלמנה – רחל, שמונה ילדים, אם, ותשעה אחים ואחיות – אסתר, שהין, אלי, הרצל, יוסף, מרים, משה, אילן ואילנה. במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "חיים שירת ביחידה כעשרים ושש שנים. שירותו היה ללא דופי, והוא הצליח להטביע חותמו בכל מקום אליו הגיע. חיים יצר סביבו אווירה חמה ונעימה, עמד בהצלחה במשימות אשר הוטלו עליו, במסירות, אחריות ודבקות. אופיו המיוחד נחרט בזכרוננו, ושמו נישא אף מחוץ לכותלי הבסיס. היחידה איבדה אדם יקר, אוהב ומסור." בתעודת הוקרה וכבוד שניתנה לו לאחר נפילתו נכתב: "חיים ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו היתה גדולה. שליחות חייו נקטעה עם מותו." סגן ראש עיריית כפר סבא, עמירם מילר, ספד על קברו ואמר: "מלאכי שרת ירדו משמים וקיבלו את נשמתו של סעיד ונשאוה אל שערי גן עדן, שם פגש סעיד את אביו, שאליו התגעגע מאז מותו. הם בוודאי התחבקו בחום ובאהבה, וסעיד סיפר לו על כל המשפחה. מחמת הצניעות אולי לא סיפר לו על אופי מעשיו הטובים, על מתן בסתר שהמשיך לתת, על המרץ הרב שהשקיע בקהילה ועל מעורבותו הרבה בה. קהילה שלמה נשארה יתומה ללא סעיד, ללא כוחו, מרצו, יוזמתו ונדיבותו, ללא מלתו הטובה ועצתו החכמה." לזכרו של אחיה האהוב, כתבה אילנה את השיר הבא, שיר אחד מני רבים שכתבה אליו: "הדמעות אובדות בסחף הגלים / שקצפם מלבין בלילה / ובחלומי: דמותך / הייתכן ? / הנה האור באפלה / צל גופך, ראיתיך במדים ירוקים, / וקול צעדיך, פוסעים בטוחים / ועיניך אלי ניבטות, עוקבות בדאגה / שלא יאונה כל רע./ ופתע קר כל כך וחשוך והכל נעלם / וקול הדמעות אובד בסחף הגלים / שקצפם מלבין בלילה. / אילו רק אותו חלום יהפוך למציאות…" לזכרו, עורכת משפחתו הרצאות, ערבי הנצחה והתעוררות, המתקיימים בבית הכנסת בו מתפללים בני המשפחה וחברים. בבסיס בבית נבאללה, בו שירת סעיד, נחנך חדר קצינים על שמו.
