בן בכור לחיים ורנה. נולד ביום כ"ד בניסן תשי"ב (19.4.1952) בתל-אביב. כבר בילדותו היה ילד יפה תאר: שער אדמוני, עיניים מאירות וכל רואהו התאהב בו מיד. בלכתו עם הוריו ברחוב היה מושך תשומת לב העוברים ושבים וגרם להם נחת ואושר מרובים. הוא אהב לצייר, לקרוא, אהב מאד טבע, בעלי חיים וטיולים ברחבי הארץ ובעולם. אהבתו הרבה להכרת הארץ, רגישותו לנופים ותמורות בטבע, הנאתו לאין גבול מהם, באו לידי בטוי במשך כל חייו. כל חופשה ניצל לטיולים בשבילי הארץ, ברכב או ברגל, בחברת משפחתו או חבריו, אף במקומות קשים ומסוכנים. נמשך לשובבות, הרפתקאות, מיסתורין ומסכנות לא נבהל. במכתביו המעטים שנותרו, ואפילו כאלה מתקופת המלחמה הקשה, מצא ירון "מקום וזמן" לתאורים כאלה. כבן למשפחה אשר שורשיה באהבת הארץ, ממסורת תנועת העבודה, נשלח ללמוד ב"בית החנוך לילדי העובדים ע"ש א.ד. גורדון" בצפון תל-אביב. בי"ס שהיה ידוע בתקופתו ברוחו החלוצית ובהקנית ערכי תנועת העבודה וההתישבות העובדת, אהבת הארץ והעם, כל אלה שהיו לאחר מכן חלק בלתי נפרד ממנו והטביעו חותמם על אישיותו. כבר אז ציינו מוריו את כשרונותיו, תכונותיו ויכלתו להדגיש את הדברים אשר רצונו בהם. קוים בדמותו אשר צוינו בשרשרת חייו ע"י הממונים עליו וכל אלה שבאו עמו במגע. רבקה, המחנכת בכתה ה' כתבה עליו: "אינני יודעת מדוע, מדי הזכרי בירון צפה שבה ומופיעה עם זכרו, דמותו של הנסיך הקטן שהיה חי וקיים, ולא משל היה, היא העובדה שהיה חביב וחמוד"… "כך ראיתיו לפני שנים בכתה ה' בבית החנוך בצפון: בין כל העיניים הנפלאות של ילדי הכתה, ראיתי את עיניו של ירון, תכולות היו, טהורות כטוהר הרקיע, ובת-צחוק ריחפה בהן. לא אחד שאפתן, אף לא אחד ההולך בגדולות, כי אך שקט ושלו, חבר טוב ונוח עם חבריו, מאופק ומאוזן, אינו נרגן ואינו מתפרץ, ישר דרך והגון ללא שעור"… "מי צפה אז שירון ירצה בכנפיים… רצה כאילו להתרומם מעל המציאות כאילו רצה להגביה עוף"… מבית-החנוך עבר לחטיבת הביניים ל'גמנסיה העברית הרצליה' אשר גם בה ספג ערכים של אהבה, מסירות למדינה, יושר לבב, כבוד והבנה לזולת, אהבה לצה"ל אשר לו הקדיש את חייו במסירות. את אימוניו הראשונים וכן כנפי הצנחן קבל בפנימיה הצבאית שליד הגמנסיה 'הרצליה' במקביל ללמודי הבגרות. עם סיימו כתה ח' הביע ירון את רצונו להצטרף לפנימיה ולהקדיש עצמו לשירות בצבא. בשיחות הרבות של הוריו אתו, לבחון צעדו זו טרם הצטרפותו לפנימיה, נוכחו לדעת כי אכן היתה זו החלטה איתנה בוגרת ומבוססת מתוך מניעים אידיאליסטיים טהורים ולא מתוך שקולי כדאיות כלשהם, פרי מחשבה יסודית ומעמיקה עם צפיה לעתיד. הצו הפנימי שבו דחף אותו לצעד זה והמשיך להנחותו במשך כל חייו הקצרים, לתרום מיטב כשרונותיו, מירצו וזמנו לצה"ל. כבר אז ראה בצה"ל יעוד. בתקופת לימודיו בפנימיה התבלטו מיד נטיותיו ואהבתו לחיי צבא וכן תכונותיו החיוביות בחיי החברה: היה בו חום אנושי, הצטיין בהגינות רבה, יושר מופתי עם עצמו ועם הזולת, נכונות להבין את הזולת, טוב לב, נותן שלא על מנת לקבל תמורה, צנוע. מפקד הפנימיה כתב עליו: …"ירון היה מאותם הנערים הבודדים שניתן היה להצביע עליהם כעל בחורים ללא בעיות, נערים אשר קבלו תשתית טובה מאד בביתם, גם מבחינה רגשית וגם מבחינות אחרות, ובואם לפנימיה היה המשך טבעי של חיים לשליחות במלוא מובן המלה. הבגרות שהיתה בירון חושבני שאין לה אח ורע. כושר נתוח, יכולת להבחין בין עקר לטפל, ומעל לכל – נפש טובה. בצד הצדדים האינטלקטואליים שהיו בו, היה מעמודי התווך של ספורטאי הפנימיה, וכל זאת עשה בצניעות הראויה לשבח…" "בין חניכי הפנימיה שראו בשירותם בצה"ל דרך חיים למען האומה – היה ירון בין הבולטים ביותר באישיותו המקרינה חום ואהבה ללא גבול"… עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים, סיים בהצלחה יתרה קורס קצינים, וברצותו להגביר את המיצוי העצמי שלו עבר ליחידה מובחרת, בפיקוד דרום בה הוצב כקצין. משם נשלח לקורס קציני מודיעין אותו סיים כחניך המצטיין של הקורס וצויין לשבח ע"י מפקד החיל. זו היתה הפתעה להוריו ולמכריו בבואם לטקס הסיום. הוצע לו לפקד על פלוגה, אך הוא העדיף לא לדלג בשלבי הפקוד בהם התקדם, וקבל על עצמו לשרת כסגן מפקד פלוגה, וכן בתפקיד קצין המודיעין. את מלחמת יום הכיפורים ומאורעותיה עבר בקרבות בתעלת סואץ ומעבר לה. בין יתר הפעילויות היה מפקד כוח המשנה בשחרור מוצב 'בודפסט'. בגלויות שהקפיד לשלוח במלחמה כתב בין היתר: "מעניין מה קורה אצלכם בעורף, האם הכל כרגיל ושגרתי? האם הכל מתנהל כשורה? רצוי שיהיה כך? משום שבשביל זה אנחנו נמצאים כאן!"… הוריו התפלאו מהיכן שאב את כוחות הנפש והכוח ללכת ולנחם הורים שכולים ולסעוד את הפצועים והוא בן 21 בלבד. אכן ירון שהסתתרה בו נשמה פגיעה ונפש רגישה גילה גם בגרות וגדלות רוח. מחזית הדרום כתב: …"חברים נפצעים וגם נהרגים וההרגשה לא נעימה. אבל אין ברירה, חייבים לגמור את ה'עבודה' הזאת ונקוה שיגמר מהר… מי יודע מה עוד נשמע כאשר נגיע הביתה". ובמכתב אחר: "רק עכשיו כאשר אני ואחרים מרגישים את המלחמה מקרוב וחברים נפצעים ונהרגים אנחנו לומדים להעריך את השקט והשלווה של הזמנים ללא מלחמה ומחכים כבר לסוף"… …"קצת משונה, אבל חיילים כמונו מחכים לרגע בו יצטרכו להלחם וכאשר מגיעים לזה בסופו של דבר, ונפגשים עם המלחמה נוכחים ש'זה לא זה'…" עם הסבתה של היחידה לכח חרמ"ש עבר ירון לשרת כקצין מודיעין קרבי בחזית הסורית. בשלב זה משנסתיימוהקרבות שוב חש שאינו ממצה יכולתו ואינו מעניק לצה"ל בהתאם לכשוריו. הוא מביע זאת באחד ממכתביו: "החלטתי כמעט סופית שברצוני לעזוב כאן ולעבור למקום אחר. בתור איש קבע החתום לעוד 3 שנים איני צריך להיות ולעשות כאן מה שאני עושה, כשכל קצין סדיר יכול לעשות זאת"… "מה שחשוב לי – ההרגשה הנעימה שאני מועיל בעבודתי ומעריכים את מה שאני עושה או לא עושה וזה לא קיים. אני רואה לפני מספר אפשרויות, אחת לעבור לשריון והשניה לקורס טיס…" גמלה בו ההחלטה והוא בקש להצטרף לקורס טיס. הוא נהל מאבק עקבי והגיע עד לדרגים הגבוהים המחליטים בצה"ל. עקשנותו ודבקותו במטרה עזרו לו להגשים רצונו. למרות היותו שקט וצנוע התבלט גם בקורס הטיס עקב אישיותו, כשרונו ונסיונו. הוא היה בוגר מכולם, השרה בטחון על הסובבים אותו, לא התנשא, לא נצל זכויות יתר, מעולם לא היו לו דרישות מופרזות מהסביבה ומהחיים, תמיד הסתפק במועט וחי חיי צנעה וזאת אף בהיותו בעל משפחה – אשה, אליאן, אותה הכיר בסיירת, והתינוקת שנולדה באותה עת – קרן. א'. חניך מאותו קורס שאף היה אתו לאחר מכן באותה טיסת כותב: …"ספרא היה מנהיג בתוך הקורס גם בלי שרצה בכך או נסה להתבלט. הוא זכה לאהדת החבר'ה גם בגלל שכולם ידעו על עברו העשיר בצבא (כולל המלחמה שעבר) וגם בגלל סגנון הדבור והדוגמא האישית למופת שהוא הפגין. הוא היה ידוע כאחד שיודע טוב יותר, דבר שדווקא הרגיז אותנו הצעירים. כל פעם שניסית להתווכח אתו, היה משתיק אותך באיזושהי דוגמא מנסיונו האישי ובזה תם העניין… אני זוכר היטב את הספורים המרתקים שלו על הקרבות שעבר ועל המרדפים נגד מחבלים ומה שהוא וחבריו עשו להם. ספרא הצטיין בכל מה שעשה אבל על רמתו כטייס ייטיבו מדריכיו לספר. נקודה נוספת שבלטה באופיו היתה הקפדנות והאחריות. בקצור, ספרא היה מהטובים שאומרים עליהם שהם הולכים. היה בו אוסף בלתי רגיל של תכונות טובות של מנהיגות, אחריות, יכולת בצוע מעולה ומהיימנות אישית גבוהה." ירון סיים גם את קורס הטיס כחניך המצטיין. גם אז הוא לא ספר והיתה זו הפתעה למשפחתו ולמכריו. שר הבטחון דאז – שמעון פרס, ענד לו את כנפי הטיס. אין לתאר את גאוות הוריו, גאוות אשתו, אחיו, אחותו ויתר בני המשפחה בהוכיחו שוב כי אכן הנו משכמו ומעלה בכל המשימות שנטל על עצמו. אך הוא בענוותו – הצלחותיו לא הגביהו את לבו. הוא השתלב מיד בטייסת הליקופטרים. גם שם התבלט בכשרונותיו ומעשיו והתקדם מהר מאד בתפקידיו. בשל נתוניו הגבוהים שמש גם במשימות מיוחדות ומפקדיו התוו לו תכנית קידום מהיר הן בסולם הפיקוד והן בתפקידים. י. מפקדו הישיר בטייסת כתב: "תפקידיו אלה כטייס בוצעו על ידו בהצטיינות יתרה"… …"היתה בו מנהיגות טבעית ראויה לציון ומסירות בלתי נדלית לעבודה"… "היה בעל להט ציוני ורגש לאומי חזק, איש עקרונות ועם זאת ידע לחבב ולהתחבב והיה נעים הליכות"… "בזכרוני נחרט כקצין חכם, מצטיין, בעל עקרונות, היודע את אשר רוצה ודבק במטרתו, כמפקד גדול וכאדם אשר יכול היה לשמש דוגמא לכל קצין בצה"ל, היה חברותי באופן מודגש וקנה חברים וידידים בקלות"… "אנו הוריו/תמיד סמכנו עליו,/חשבנו – לירון נשקפת סכנה -/רק במלחמה,/ירון – האחראי, הקפדן,/שהצטיין, ובחוש טכני מפותח ניחן,/שהיה קר רוח ובעל תושיה,/הוא בודאי יתגבר על כל תקלה,/אחלנו לו תמיד שרק לא יקלע למלחמה./ מי פלל. שבגלל רשלנות, שבטייסים לא היתה תלויה/נגרמה תקלה/ולהם באויר לא יכלה עליה שליטה/נקפדו חייו/נקטף בדמי ימיו/יחד עם שלושה חבריו./ בן 25 היה בנופלו,/גדול הכאב מנשוא/!!!." בבוקר י' בכסלו תשל"ח (20.11.1977) למחרת בואו של סאדאת ארצה, נפל עם מסוקו במלוי תפקידו בטיסה בקיבוץ גת. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אישה, בת, הורים, שני אחים, אחות, סבא וסבתא.
