בן עמליה ויעקב סטרץ. נולד ביום ט"ו בכסלו תשי"ט (27.11.1958) בגבעתיים. אח למירי. חזי נולד להורים ניצולי שואה. הוא גדל במשפחה אוהבת, תומכת וחמה. הבית היה תא משפחתי קטן, בלי סבים וסבתות, בלי דודים, דודות ובני דודים, אך התא היה עולם ומלואו, בית מלא שמחת חיים, ובו הילדים היו המרכז. למענם עשו ההורים הכל, בכל תנאי ובכל מצב, ועם זאת היה ברור, שיש גבולות ויש מגבלות. בית, שבו לא ניסו לדחוף, למנוע או לשנות, אלא נתנו בו לצמוח תוך תמיכה, גיבוי, עידוד והמון אהבה. בבית חינכו לציונות, לאהבת הארץ בלי פשרות ולהבנה שאין מקום אחר בעולם, וזו מולדתנו. כבר כילד בלטו בחזי כמה תכונות, שהפכו להיות אבני דרך בחייו: יושר, עמידה על עקרונות, סקרנות ויצירתיות, יסודיות, רצינות ונאמנות, יחד עם שובבות והרפתקנות. כל משימה שלקח על עצמו ביצע בצורה קפדנית, יסודית ובהשקעה מרבית וללא פשרות. לחזי היה זיכרון מופלא, הוא התעמק והתענין בתחומים רבים, ולכן היה אדם בעל ידע כללי רחב ומקיף בנושאים רבים, כמו היסטוריה, פוליטיקה, ספרות, קולנוע, ספורט ואמנות. גם תחביביו, שליוו אותו לאורך חייו, החלו כבר בגיל הילדות – קריאה, אספנות, אהבה לספורט, לטבע ולטיולים. מהיותו תינוק, הפך כל חפץ בבית, בעזרת דמיון רב, לצעצוע ולכלי משחק. בתקופת הגן ובתחילת בית-הספר היסודי השקיע חזי מרץ וזמן באוספים שונים, והאוסף האהוב עליו ביותר היה איסוף בולים. הוא נתפס לעניין, וכל המשפחה נרתמה למבצע. בכל יום שישי, בטקס קבוע, היו מסירים את הבולים מהמעטפות, שנאספו במהלך השבוע. בתחביב זה המשיך עד גיוסו, וכיום מונחים בארון אלבומים רבים, מסודרים ומאורגנים. כשהיה קטן, אהב שיספרו לו סיפורים. אחרי שרכש את הקריאה החל "לבלוע ספרים". כל ספר שקראו חזי ואבא היה זוכה לניתוח מעמיק. אהבתו לקריאה ליוותה אותו גם במהלך שירותו הצבאי. ברגעי ההפוגה המעטים שאפיינו את פעילותו, נטל לידיו ספר וקרא. הקריאה, מבחינתו, היתה ניתוק ו"ניקוי ראש". בגיל תשע הצטרף חזי לקבוצת הכדורגל של הפועל רמת גן-גבעתיים, בה שיחק כשלוש שנים. פעמיים בשבוע התאמן ובשבת, השכם בבוקר, היו נוסעים אבא וחזי לערים שונות, למשחקים של ליגת הילדים. לאחר זמן מה נרתמה כל המשפחה למשחק הכדורגל – כולם נסעו לפארק הלאומי ברמת גן. אמא ומירי – שוערות, חזי ואבא – שחקנים, ובמקום השער – נעליים. חזי אהב ספורט. מלבד עיסוקו בספורט הוא קרא ולמד להכיר את תולדות הספורט בעולם והפך לידען גדול בנושא. הוא היה ספורטאי מטבעו והשתלם בענפי ספורט כמו צלילה, סנפלינג, ריצות ניווט, גלישה בגלשן ים וסקי. מגיל עשרים החל לעסוק גם בריקודי עם. אחרי שנתיים מיום שהחל לרקוד, הציעו לו להיות רקדן מלווה בארוויזיון. בחוג לריקודי עם באוניברסיטה הכיר את ארנית, שהיתה לימים לאשתו. אחד העקרונות שעליהם עמד כבר בילדותו היה, שבבית ידברו רק עברית. עם התבגרותו, כשהבין את משמעות השואה ואת אחריותה של גרמניה להשמדת היהודים באירופה, החליט להחרים כל מה שקשור בגרמניה ובתוצרתה, ושמר על כך בקפדנות. בגיל צעיר החל לטייל עם המשפחה ברחבי הארץ וכשבגר הכיר כל כביש, דרך ושביל. אהבתו לטבע ולטיולים והיכרותו המעמיקה עם נופי הארץ, היתה לשם דבר בקרב חבריו הרבים: "טיול עם חזי היה חוויה נהדרת שלא שוכחים, תמיד מתעניין בכל דבר, עובד עם כל החושים, תמיד במצב רוח טוב ותמיד מוכן לעזור". בשנות השלושים לחייו, התחיל לערוך גם טיולים למקומות קסומים ברחבי העולם – למזרח הרחוק, לדרום אמריקה, לאירופה ולארצות הברית. לחזי היו חברים רבים ומשמעות המושג חברות, מבחינתו, היתה נאמנות לאורך זמן. הוא השכיל להבין, כי חברות אינה מובנת מאליה, וידע לשמור ולטפח את הקשרים עם חבריו הרבים, שחלקם הגדול ליווה אותו מתקופת ילדותו. חזי למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בגבעתיים ובבית-הספר התיכון "קלעי" במגמה ריאלית. כבר בשביעית החל בהכנות לקראת הגיוס, במטרה להתקבל ליחידה מובחרת. סדר היום הושפע, ולעתים אף הוכתב, בהתאם ללוח הפעילות: ריצה של כמה קילומטרים, תרגילים על מתח, הרמת משקולות ונסיעה ל"קאנטרי" כדי לשחות. כשהתקרב מועד הגיוס, הפסיק חזי לצפות בטלוויזיה כדי לשמור על עיניו. חזי סחף בפעילויות אלו רבים מחבריו. בפברואר 1977 התגייס חזי לשירות חובה בצה"ל. את שירותו הצבאי החל בסיירת "שקד", בה שירת כשנתיים. לאחר פירוקה עבר לשרת כקצין בחבלה מוצנחת, חה"ן, בחטיבת הצנחנים. חייליו מהתקופה ההיא מספרים עליו, כי התפיסה הבסיסית, לפיה הנהיג את הצוות, היתה משמעת עצמית, והם חשו תחושת גאווה וביטחון. במהלך שירותו הצבאי היה בית המשפחה מוקד מפגש של החיילים. חזי השתתף במבצע ליטני, בפשיטות לעומק שטח לבנון, שהיו בתקופה שבין מבצע ליטני למלחמת לבנון, ואף השתתף במלחמת לבנון עצמה. במלחמה זו נפצע, ולאחר החלמה קצרה חזר, מרצונו, לחזית. לאחר שחרורו משירות החובה המשיך לשרת ימים רבים בכל שנה בשירות מילואים, כקצין בצנחנים. לאחר סיום שירותו הצבאי, בשנים 1981-1984, למד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא התמחה בטכנולוגיה של מזון וסיים את לימודיו בהצטיינות. לקראת כל בחינה נאספו בבית המשפחה חברים ללימודים, ולדבריהם, תמיד חיכו לפתרון מפיו. במהלך לימודיו שימש כחונך פר"ח וכתב שאלות ותשובות לדפי המידע ב"טלטקסט" של הטלוויזיה החינוכית, ועד היום החומר של חזי מתועד ומשודר. בשנים 1986-1988 למד באוניברסיטה העברית לתואר שני בניהול טכנולוגיה כימית. עבודת הגמר שלו עסקה ב"גורמי הצלחה וכשלון במחקרים משותפים לאקדמיה ולתעשייה, מנקודת ראות של התעשייה". עבודתו זכתה לשבחים רבים והופצה בין חוקרי האוניברסיטה. את לימודיו סיים בהצטיינות יתירה. מדברי המרצה שהנחה את חזי בעבודתו: "נדהמתי מאישיותו החזקה וממנהיגותו הסוחפת. חזי היה תלמיד מצוין, בעל יכולות נדירות וכושר ניתוח מעולה. היו בעבודתו עומק, ברק, חן, אך בעיקר ביקורת צולבת וניתוח מעמיק של תופעות שמזמן היה צריך לקום מישהו אמיץ ולהצביע עליהן". לאחר סיום לימודיו עבד כטכנולוג ראשי וכמנהל מעבדה בחברת "קניאל". גם בעבודתו שאף לשלמות מקצועית בשילוב יחסי אנוש טובים במיוחד, שיצר עם כל העובדים, הלקוחות והספקים, ולדברי חבריו לעבודה: "בדרכו המיוחדת, העדינה והאצילית, שילב סמכות וידע בלתי רגילים עם קשרי חברות אישית, מרץ בלתי נדלה ומסירות אין קץ. חזי – האיש שכבש את לב כולם". בתקופה בה סיים את לימודיו לתואר שני, הכיר את ארנית, ואחרי שלוש שנים יחד בתל אביב הם נישאו, באוגוסט 1991. תקופה זו אופיינה בחשיפה למגוון הפעילות התרבותית בעיר, וגם זו התבצעה ביסודיות: צפייה בסרטים, בהצגות, במופעים, הליכה למוזיאונים, וגם על מסעדות טובות לא פסחו. אחרי שלוש שנים נולדה בתם – נועה והמשפחה עברה להתגורר בכפר סבא. חזי, האב הטרי, שלא נהג עד כה להפגין רגשות, הקרין אושר, שסחף את הסובבים אותו. ביום ראשון, ה-6.11.1994 נקרא חזי לשירות מילואים ויצא עם יחידתו לרצועת עזה. תפקידו היה לשמור על היישובים שעל קו העימות ברצועה ולאבטח את הכביש ליישוב נצרים. היתה זו התקופה הראשונה שלאחר הסכם אוסלו א' וסדרי הביטחון עדיין לא היו ברורים כראוי. האווירה בעזה היתה מתוחה מאוד, לאחר חיסולו של אחד מבכירי הג'יהאד האיסלאמי. ביום שישי, ח' בכסלו תשנ"ה, (11.11.1994), יצא חזי לסיור בשטח עם קצינים נוספים. הם נסעו כדי לתדרך את החיילים בעמדה לקראת אפשרות של הפרת הסדר, בעקבות הודעה שהתקבלה באשר להפגנה העומדת להגיע לצומת נצרים. הצומת המה עוברים ושבים, מוסלמים תושבי המקום ומתנחלים מנצרים, חיילי צה"ל ושוטרים פלשתינים. הם ירדו מהג'יפ ופנו לעמדה, ובאותו רגע הגיע מחבל מתאבד, רכוב על אופניים, הנושא על גופו חמישה ק"ג חומר נפץ. בפיצוץ נהרגו סרן חזי ספיר, סגן יותם רהט וסרן דרור אלעד. שני חיילים שהיו בעמדה נפצעו קשה. חזי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. בן שלושים ושש היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אחות – מירי, רעיה – ארנית ובת פעוטה – נועה. לזכרו של חזי יצא ספר זיכרון ובו אוסף קטעים שכתבו עליו בני המשפחה, חברי ילדות, חברים לצבא, ללימודים ולעבודה. בספר משולבים תצלומים שחזי צילם במהלך טיוליו הרבים. להנצחת זכרו של חזי, איש המרחבים והטבע, הוקמו מצפה וחניון מטיילים "חניון חזי", ביער חורשים (ליד הישוב נירית). אחת לשנה, סמוך למועד נפילתו, מקיימת המשפחה, בשיתוף "קרן קיימת לישראל", סיורים באיזור לזכרו. חזי הונצח גם בפקולטה לחקלאות ברחובות – נרכשו ספרי לימוד בנושא טכנולוגיה של המזון המוקדשים לזכרו.
