fbpx
ספיר (בלחסן), רפאל

ספיר (בלחסן), רפאל


בן בנימין ויעל. נולד בשנת 1940 במקנס שבמרוקו. בשנת 1951 עלה ארצה לבדו במסגרת "עלית הנוער". למד בכפר הרא"ה ובבית-הספר התיכון המקצועי "מקוה ישראל". הוא גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1958 ובמאי 1961 הצטרף לצבא-הקבע. הוא התחיל כמ"כ והגיע לדרגת רס"ל פלוגתי. שנתיים שירת כרס"ל בתפקיד מ"פ מפקדה במינוי מלא ואז החליט המג"ד כי רפאל ראוי בהחלט להעלאה בדרגה. רפאל הועלה לדרגת סגן. כך הוא התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת רס"ן. בתקופת הקרבות בשנת 1967 שיבח המג"ד את רפאל על מסירותו על הביצוע המעולה של תפקידו בכל הנוגע לארגון הגדוד. גדודו הוכן אז לקרב בצורה יעילה מאוד והמג"ד זקף זאת לזכותו של רפאל בעיקר. ביום י"ב בכסלו תשל"ב (30.11.1971), נפטר בעת שירותו. הניח אישה ושלושה ילדים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. במכתב שנתקבל במשפחתו מטעם המטה הכללי של צה"ל כתוב לאמור: "אין לי ספק שאת והילדים היכרתם את רפאל יותר מכולנו. אולם עולמו האחר, בנוסף לבית – ואני בהחלט מדגיש לזכותו כי היה שני בחשיבותו – היה הצבא. בצבא בילה את מיטב שנותיו ושירת ביחידות אחדות ולכל אחת תרם תרומה עצומה. בשנות שירותי הרבות בצה"ל עבדתי עם קצינים רבים מאוד ורק לעתים רחוקות מאוד זכיתי לפגוש קצין כל כך מסור, כל כך יעיל, הגון ונבון כפי שהיה ידידי רפאל. צער רב הצטערתי כאשר החליט, על אף הפצרותי, לעזוב אותנו לזמן מה. הבינותי את מניעיו שנבעו בעיקר מתוך הכרה, כי אין אדם חייב לקבל דברים כ'תכתיב של גורל' כאשר איננו שלם בתכלית עם האפשרויות העומדות בפניו – ואם כן עליו לקום ולנסות דרך אחרת, עצמאית, בלי מורא. האמנתי אמונה שלמה ביכולתו לבצע כל תפקיד על הצד הטוב ביותר וכך אמנם עשיתי. כאשר קצין האפסנאות החטיבתי נפצע בתאונה מיניתיו – בנוסף לתפקידו כקצין השלישות – למלא גם תפקיד של קצין אפסנאות. הוא הצטיין בעבודתו וזאת בתקופה קשה של תקריות יום יום עם הצבא הסורי בגולן ועם המחבלים שפעלו גם בגזרות האחרות של החטיבה. בתפקידו כקצין שלישות חטיבתי הבין רפאל את הדבר החשוב ביותר שעל קצין שלישות לדעת – שכל עבודתו קשורה בבני-אדם והוא עשה הכל כדי לעזור לכל אדם עד אחרון החיילים, ולספק את כל צורכיהם באהבה רבה. משום סגולות אלו ואחרות הערכתי מאוד את האדם רפאל ספיר. העבודה במחיצתו הייתה לי כחוויה וראיתי בו ידיד מסור כשם שאני הייתי לו – – – לא אומר מלות נחמה כי נראה לי שאין נחמה לכאבכם הגדול". אחד מחבריו-בצבא לשעבר, הלומד רפואה באיטליה, שלח מכתב תנחומים לאלמנה ובו הוא כותב: "אני הייתי אחד מחייליו ברמת-הגולן והיה לי הכבוד לשרת תחת פיקודו. החוויות שעברתי בתקופה זו לעולם לא יישכחו ממני. לא אשכח את עזרתו ועידודו בעת שנפטר אבי וכיצד עזר לי לעבור לשרת במקום קרוב לביתי. רק ברגעים כאלה ניכר אופיו של אדם".

דילוג לתוכן