ספון, אנדריי
בן נדיה וניקולאי. נולד ביום ל' בסיוון תשמ"ג (11.6.1983) בעיר חרסון שבאוקראינה, עיר ותיקה וירוקה הגדושה במוזיאונים, פארקים, בתי ספר, אוניברסיטאות ומתנ"סים. שנים רבות חיכתה המשפחה לבואו של אנדריי ומשהגיע, נשטף הבית בגל גדול של אור ושמחה. הוא היה תינוק בריא בעל עיניים בהירות בצבע אפור-שמים, ושיערו בהיר מאוד, בלונדי – כמעט לבן. היה לאנדריי חיוך מקסים, מלא שמחת חיים ונושא תקווה לעתיד מבטיח. אנדריי התפתח בהתאם לגילו, והיה אוהב חברה. בן שש החל את לימודיו בבית ספר יסודי בעירו, והמשיכם בבית הספר התיכון בחרסון. הוא היה תלמיד טוב שהתאמץ ללמוד ולהצליח, פעיל מאוד מבחינה ספורטיבית, והשתתף במגוון חוגים. אף שלא תמיד השיג את שרצה – לעולם לא ויתר, והיה מנסה שוב ושוב. סבלנות זו שניחן בה סייעה לו בכל תחום שבו עסק, והשתלבה היטב גם במזגו הנוח וביחס הסובלני שגילה כלפי הסביבה. הייתה לאנדריי נטייה ברורה לסדר ולניקיון, ומבחינתו, העזרה להורים בעבודות הבית הייתה טבעית ונעשתה בשמחה וברצון. עד גיל חמש-עשרה גר אנדריי עם משפחתו בעיר חרסון. בשנת 1988, עלה עם הוריו לארץ. המשפחה השתקעה בפתח תקווה, ואנדריי החל ללמוד בכיתה ט' בבית הספר "עמל בן-עמי". הוא השתלב יפה בארץ, קלט את השפה במהירות, ורכש חברים טובים ונאמנים. לא אחת הביע את שביעות רצונו – מהאקלים הארצישראלי, מהאווירה החמה השוררת בין האנשים, ומהתמיכה והעזרה שהם מעניקים זה לזה. אנדריי סיים בהצלחה את לימודיו במגמת חשמלאות רכב. חודשיים לאחר שחגג את יום הולדתו התשעה-עשר, במחצית חודש אוגוסט 2003, התגייס לצה"ל, והוצב בחיל החימוש. את שירותו כחשמלאי רכב עשה ביחידת הניסויים ואבטחת האיכות (נס"א) של חיל החימוש. סביבת העבודה שלו הייתה תמיד נקייה ומסודרת, וטביעות אצבעותיו נשארו ביצירות רבות לשיפור חזות המחנה. סיפר מפקדו, רב-סרן שמעון ממן: "אנדריי היה חייל מקצועי ושקט בעבודה, אבל מרכז העניינים מבחינה חברתית. הוא היה אכפתי ומסור, שימש כאיש המשימות שלי ויד ימיני. סמכתי עליו בכל דבר. אנדריי היה חביב ואהוד, אהב לעזור וסייע למי שרק ביקש." בכל סוף שבוע, כשהיה אנדריי חוזר הביתה לחופשה, היה יוצא עם חבריו לבלות. אך בסוף שבוע גורלי אחד יצא לבלות ולא חזר… אנדריי נפל בעת שירותו ביום י' בחשוון תשס"ו (12.11.2005) בתאונת דרכים שאירעה באזור צומת סירקין. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי "סגולה" שבפתח תקווה, מותיר אחריו הורים דואבים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. כתבו הוריו: "כמה דמעות הציפו אותנו אחרי שהלכת. אין מילים לתאר את גודל הכאב שפרץ לחיינו… כל יום מתגעגעים, אוהבים ומבטיחים שעד סוף חיינו תמיד תישאר בליבנו…"
