סער (סמולנסק), ראובן

בן מרים וטוביה, נולד ביום י"ט בשבט תשכ"א (5.2.1961) בחיפה, עם חיוך רחב שאפיין אותו לאורך כל דרכו. ראובן היה נצר למשפחת ימאים ותיקה. כשסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ה"ריאלי" החליט ראובן, בלא הצהרות, ללכת לבית-הספר הימי בעכו. שם הוא היה מוקף בהערכה. באותה עת, היה ראובן חניך ומדריך צופי-ים, אחראי ומקובל על סובביו. בשנת 1979 סיים ראובן את חוק לימודיו, כולל הכשרה ימית-מעשית בצי הסוחר. מהפלגות אלו לרחבי העולם כתב ראובן מכתבים נפלאים המעידים על עולם פנימי עשיר. על נטיותיו ואופן פעולתו, מצביעים גם המעשים הבאים: בימי העצמאות, הבחין ראובן, שבטקס הדלקת המשואות אין ייצוג לספנות העברית. לפיכך, מתוך הערכה וכבוד לענף, התחיל ראובן בשנת 1981 לפעול להדלקת לפיד צי-הסוחר בין שאר לפידי יום העצמאות. אך לא זכה לכך. הצעותיו ופניותיו בכתב ובעל-פה שמורים בין דפיו, ועד עצם היום הזה לא הודלק הלפיד. במרס 1980 התגייס ראובן לצה"ל. מחויבות ותקווה הביאה אותו לקורס חובלים, והוא השלימו בשנת 1982. ראובן המשיך את שירותו על סטי"ל בדרגת סג"ם, ולימים עלה לדרגת סגן. הוא עבר קורס כושר קרבי, הכולל צניחה. בפברואר 1982, לאחר לבטים וסימני שאלה (שנשארו בלא מענה) החליט ראובן לשרת בצבא הקבע. הוא השתתף במלחמת שלום הגליל, נשלח לקורס פיקוד ימי ובסיומו – ב-1983, הוצב כמפקד ספינת דבור בדרגת סגן. בכל אותה עת, אגר ראובן כוח ויופי באמצעות סירת מפרש, שרכש וסביבה ליכד את היקר והיקרים לו. ראובן נשפט בהיותו אחראי משמרת, וכך היה: חייל חמד לו לצון. הבדיחה לא הייתה במקומה, והחייל היה אמור להישפט. ראובן עמד בפרץ באומרו: "לא מנעתי את המעשה, אי לכך אני נושא בתוצאות ובאם יש לשפוט – שפטוני". הוא קיבל את העונש, שלדעתו היה מוצדק, אך מוגזם במידת-מה. ההומור עמד לימינו בחוויה קשה זו. בנובמבר 1983, הוא עברת את שמו מסמולנסק לסער. על תקופתו כקצין בחיל הים מספרים חבריו ומפקדיו: "הוא השכיל להשרות אווירה טובה בין אנשי הצוות שלו. חרף היותו קפדן מטבעו בענייני משמעת, התחבב ראובן על חייליו, דאג להם ואף עלה בידו להוביל את צוות ספינתו לזכייה בפרס בתחרויות שנערכו. הוא הצטיין כקצין, המבצע את המוטל עליו באופן הטוב ביותר. הוא היה סגור, קפדן וממושמע מאוד". בחודש פברואר 1984, בביקורת חיילית שנערכה גם בדבור של ראובן, ניכרו הישגיו, והדבור זכה במקום הראשון מבין כל ספינות הדבור. מפקד החיל העריכו (במכתב השמור בין דפיו של ראובן) בזו הלשון: "גאווה וברכה מבחינת התופעה, מצד מפקד הדבור". בצהרי יום י"ג בניסן תשמ"ד (15.4.1984) נפל ראובן בעת שירותו. בן 23 שנים הוא היה במותו. במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה: "בזמן שירותו הקצר כמפקד דבור, הצליח ראובן להטביע מאופיו ומאישיותו בצוות. בכל מקום ובכל אירוע שהוא השתתף בו ניכרו קווי אופיו והשלמות, שבה נהג לבצע את המוטל עליו בדייקנות ומתוך מסירות מלאה". ראובן הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה, שם ספד לו מפקד הבסיס באומרו "אילו הייתה לי האפשרות לדבר אליך". ראובן לא זכה לשומעו. הוא השאיר אחריו חברים, חברות, הורים, אחיות ושאר בני משפחה