סעדיה, לירן

בנם הבכור של מיכל וציון. נולד ביום ח' באייר תשמ"ה (29.4.1985) בקרית שמונה. אח להדר, ירדן ואביב. לירן גדל והתחנך בקרית שמונה, למד בבית-הספר היסודי "הנדיב" במטולה ובבית-הספר התיכון המקיף "דנציגר". מילדות נתגלה כילד מחונן השואף למצוינות. כבר בגן ידע לפתור בראשו הקטן תרגילים מורכבים והותיר את הגננות נדהמות ומופתעות. היה זה אך טבעי שבבגרותו יפנה לתחום הריאלי וילמד במגמת פיזיקה-מתמטיקה. לכל אורך שנות לימודיו זכה לירן בתעודות הצטיינות, בעיקר בתחום הריאלי, ובסוף כיתה י' נבחר ללמוד בחופשת הקיץ באוניברסיטת תל-אביב. גם שם בחר דווקא בקורסים ריאליים והשקיע את כל יכולתו ורצינותו בעניין. בסוף קורס הקיץ נבחר כתלמיד מצטיין וזכה במחשב, אך התעקש לתרום אותו למשפחה נזקקת ולא מצא מנוח עד שהמחשב הגיע ליעדו. לירן בלט והפגין יכולות גם בתחומים אחרים; מגיל צעיר שיחק כדורסל – תחילה בקבוצת "מכבי מטולה" ובהמשך, ועד לגיוסו – בנבחרת "הפועל קריית שמונה". כישרון מיוחד ביטא בתחום האמנות והמוזיקה. עוד בהיותו ילד צעיר גילה אהבה ומשיכה לציור – ובעיקר לאמנות הקומיקס. כדרכו התמסר לעניין, החל ללמוד את הנושא ברצינות, באופן עצמאי ויסודי, ואף פיתח סגנון ייחודי משלו. כישוריו האמנותיים לא היו מוטלים בספק ועד מהרה הפך לירן לכתב בעיתון המקומי "מידע שמונה", שם זכה לפינה קבועה שבה הציג מדי שבוע את עבודותיו. מאוחר יותר, החלו עבודותיו להתפרסם גם ב"מעריב לילדים" ולירן הוכתר ככתב צעיר. לימים, "כבש" לעצמו לירן תחום עניין נוסף כש"התאהב" בגיטרה ולימד את עצמו לנגן. לירן היה מוכשר ומחונן, אך הפתגם "דרך ארץ קדמה לתורה" שימש אצלו כאבן ויסוד בכל הליכותיו ומעשיו. הוא היה חבר בתנועת הנוער "עיד"ן – עולם יפה דרך הנוער", תנועה ששמה לה כערך את המעורבות והעזרה לקהילה, ובמסגרת זו עבר קורס מד"צים. לירן גילה רגישות רבה למצוקותיהם של בני אדם ובעלי חיים והיה נכון תמיד לעזור ולתרום. כך, למשל, נהג להתחבר עם תלמידים מתקשים, הביא אותם לביתו והפך למורה האישי שלהם, כשהבית משמש ככיתת לימוד. כשמצא ברחוב בעלי-חיים משוטטים, אסף אותם הביתה ואימץ אותם. אחד האירועים המרגשים התרחש בילדותו, אז הביא לו אביו צב קטן שמצא בשדה. להפתעת האב לירן לא קיבל את המתנה בשמחה אלא החל לבכות ודרש מאביו להחזיר את הצב הקטן למקומו כדי לא להפרידו מאמו. כזה היה לירן, לא הפסיק להפתיע את משפחתו במעשים רבים שהוכיחו את רגישותו לסביבה. בהיותו בכיתה י"ב כתב חיבור בנושא "התנדבות קהילתית" – הנושא שהיה כה קרוב ללבו ושתוכנו משקף את אישיותו. כשהגיעה שעתו להתגייס לצבא, בסוף חודש נובמבר 2003, בחר לירן ביחידה מובחרת ושירת כקשר בסיירת "אגוז". במהלך השירות עבר קורס מ"כים ושימש כמדריך טירונים. כמו בחייו האזרחיים הצטיין גם כאן ופעמיים זכה לקבל תעודות הצטיינות – כחניך וכמ"כ. לירן זכור כמי שתמיד דאג להשכין שלום בין החברים וכמי שהיה המפייס של הצוות. חבריו מספרים שדמה לאהרון הכהן – "אוהב שלום ורודף שלום", כך הגדירו אותו. חבריו ופקודיו תיארו אותו כאדם וכחייל שתמך, עזר ודאג לכולם. במסעות פקח עין והקפיד, למרות הציוד הכבד שנשא על גבו, לעזור ולמשוך קדימה את האחרונים. לירן המשיך להתנדב למען הקהילה גם במהלך שירותו ופעל עם חבריו בעמותת "שמחה לילד". כתבה על פעילותו זו הופיעה באתר האינטרנט של ערוץ 10. שלושה חודשים לפני השחרור העדיף לירן לעזוב את חניכיו ולחזור לשרת עם חבריו לצוות בסיירת. לטענתו, הוא חסר את החברים וחש שאינו יכול לנטוש אותם. מלחמת לבנון השנייה תפסה את לירן לקראת תום השירות. תכניותיו הרבות לעתיד נגדעו כשעלה לקו החזית, ולמשפחתו וחבריו נותרו רק זיכרונות וסיפורים על מעשיו המיוחדים. סמל-ראשון לירן סעדיה נפל בקרב בדרום-לבנון ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006). כוח של סיירת "אגוז" שהה באזור המזרחי של הכפר מרון א-ראס שמול אביבים ונתקל במחבלי החיזבאללה חמושים. כתוצאה מהאש שנפתחה לעברם, נהרגו ארבעה מחברי הכוח ובהם לירן. חילוץ הכוח התנהל תחת אש ובחיפוי מסוקי קרב. עם לירן נפלו: רב-סרן בנג'י הילמן, סמל-ראשון נדב באלוה וסמל-ראשון רפנאל מוסקל. "לירן – ילד עם נשמה של מלאך נמצא עתה עם מלאכים", הספידו אותו בני המשפחה. לירן, בן עשרים ואחת בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר הורים, אח ושתי אחיות. חבריו של לירן שוקדים על הפקת חוברת לזכרו – "חברים מספרים על לירן".