יוחנן (יוחי), בן שרה ואברהם, נולד ביום י' בכסלו תשי"ג (28.11.1952) בשדה יעקב. הוא למד בבית-הספר היסודי בשדה יעקב, והמשיך בלימודיו העל-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "נשר". אחרי-כן השלים את לימודיו בבית הספר התיכון "מישלב" בחיפה, ובקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הגמר. יוחי היה בן בכור להוריו, אח לגידי ולשולה הצעירים ממנו, ילד בלונדיני, חייכן, עירני וטוב-לב. "ימי ילדותו עברו עליו בשקט, בשלווה האופיינית לכפר מולדתו שבעמק", סיפרו הוריו. תלמיד חרוץ היה, ואחד ממחנכיו מודה, שלא היה מרוצה כלל מן העובדה שיוחי השיג הישגים נאים בלא מאמץ מיוחד. טבעי היה הדבר, שיוחי יפנה לבית-ספר תיכון-מקצועי. "ידי זהב היו לו", העידו ידידיו. בשעות הפנאי פירק מכשירים שונים, תיקן והרכיב מנועים ישנים, חקר ובלש בסודות הטכניקה. מטבעו היה נער חברותי, פעיל בחיי החברה של בני המושב, שוחר טיולים ומסעות. אחד מרעיו הטובים נזכר בתקופת השירות הלאומי בנחשונים: "שיעורי הגדנ"ע המוצלחים הביאו להצלחת השירות, וכשהתחלקה הכיתה לקבוצות עבודה, בחר יוחי לעבוד ברפת. בחור טוב וישר היה יוחי, ועשה עבודתו נאמנה. אני זוכר כיצד הטיל על אחד מחברינו לצחצח את שיני הפרות. עמד לו מן הצד וחייך מכל הלב…" לאחר שסיים שלוש שנות לימודים בבית הספר המקצועי, הציב לעצמו משימה – לעמוד בבחינות הבגרות עד מועד גיוסו. הוא בחר ללמוד בדרך בלתי-שגרתית. כל היום עבד במוסך המושב, וכתום יום עבודה מפרך בהשקיית הכותנה או בחריש על גבי הטרקטור, היה שוקד על לימודיו עד לשעות המאוחרות של הלילה. "יהיה בסדר", הבטיח להוריו ולמכריו ולא רטן. יוחי היה עלם גבה-קומה ונאה, בן מסור להוריו ואח אוהב לגידי ולשולה, אהוב על בני משפחתו וחביב על כל מיודעיו. יוחנן גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והוצב לסיירת. אחד מרעיו מעיד, שהסיירת הייתה סמל לתמצית עקרונות החיים של יוחנן. "יוחי רצה לתת את המרב, לא נרתע ממכשולים ושאף לשלמות". יוחנן השתלם בקורס סיירים, וכתום ההשתלמות בקורס צניחה הוסמך לענוד כנפי-צנחן. בהמלצת מפקדיו נשלח לקורס צלפים ולקורס מ"כים. יוחי נודע ביחידתו כחייל מעולה, עיקש ודבק במשימתו. סיפר מפקדו: "שקט נפשי וחיצוני אפיין את התנהגותו לכל אורך הדרך. החוש הטכני המפותח שציין אותו, סייע לו ולחבריו באלתורים שונים שביצע. עצם היותו חייל טוב ויסודי וצלף מעולה איפשר לו להימצא ביחידתנו בכלל, ולהימנות עם הטובים שבלוחמים בפרט". תקופת שירות החובה שלו עמדה בסימן אהבתו העזה לארץ ונכונותו לתרום רבות למענה. כשהגיע הביתה לחופשה קצרה, נמלא הבית אור. הוא בילה בחיק משפחתו, סיפר על עצמו ועל ידידיו וביקש לשמוע עוד ועוד על הוריו, על אחיו, על אחותו ועל הנעשה במשק. "יוחי היה גא בהיותו מושבניק", העיד אחד החברים. "תמיד ניסה לשכנע כמה טובים החיים במושב. אני בטוח שלא היה מוכן להמיר את מקום מגוריו תמורת כל הון שבעולם". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתה יחידתו של יוחנן בסיני. הוא פעל כמש"ק בסיירת והשתתף בקרבות הבלימה במרחבי סיני. כעשרה ימים היה צמוד אל כלי הנשק וביצע כל אשר הוטל עליו ללא דופי. אור ליום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973) נפגע הזחל"ם שלו מטיל שירו המצרים. יוחנן נהרג בעת הפריצה למערבה של תעלת סואץ, בציר "נחלה". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקד היחידה את אופיו הנוח של יוחי, את כושרו כחייל ואת תרומתו לחיי היחידה. ועוד כתב המפקד: "הרגש מסרב להאמין, שאכן יוחי כבר איננו. לנו, חבריו ליחידה, נדמה כאילו עודו בינינו, מחייך, מעודד, יוצא לסיור, מתקן ובונה. הרי רק אתמול היה בינינו…"
