סמרט (פוזיילוב), מיכל
בת אסתר ובנימין פוזיילוב. נולדה ביום כ"ז באב תשכ"ח (21.8.1968) בתל אביב, אחות צעירה למשה ואחות בוגרת לשלומית. מיכל התגוררה עם משפחתה בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שם החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי "ביאליק". בהיותה בת שמונה עברה המשפחה להתגורר בחולון, שם למדה בבית-הספר היסודי "שער האריות" ובבית-הספר התיכון המקצועי "אורט". היא סיימה את לימודיה עם תעודת בגרות מלאה ונרשמה למכללה הטכנולוגית "אורט" במגמת אלקטרוניקה-מחשבים, במסגרת העתודה הטכנולוגית. מיכל סיימה את לימודיה בהצטיינות וקיבלה את הציון הגבוה ביותר בשכבתה. מיכל היתה אנרגטית וספורטיבית מאוד ובנעוריה אף שיחקה כדורגל בקבוצת נערים, והשתתפה בה בכל הרכב. תמיד נבחרה כבועטת פנדלים ומעולם לא החמיצה הבקעת שער. היא היתה אוהדת מושבעת של קבוצת הכדורסל של 'מכבי תל-אביב' ולא החמיצה את משחקי הקבוצה. בתחילת ספטמבר 1986 החלה מיכל באימוני הטירונות. היא שובצה לחיל-המודיעין והוצבה לתפקיד טכנאית מערכות מחשוב בחיל. עד מהרה ראתה בצבא את ביתה השני. היא היתה חדורת מוטיבציה, מסורה לתפקידה, חרוצה ביותר וטובת לב וכבשה את לבם של כל הסובבים אותה. כל מטלה שנטלה על עצמה בתוקף תפקידה, ביצעה על הצד הטוב ביותר, תוך שהיא יוצרת סביבה אווירה נעימה ונינוחה של שיתוף פעולה. במאי 1989 סיימה מיכל את שירות החובה שלה והחלה בשירות קבע. היא סיימה קורס קצינות בסיסי, השלמה חילית לקציני מודיעין והשלמה של קציני מחקר במודיעין והוצבה כקצינת תכנות. באוקטובר 1991 מונתה לקצינת מבצעים. בשנת 1994 נישאה מיכל לדניאל סמרט, אותו הכירה בצבא. באהבה, שיתוף וזוגיות מקסימה הקימו בית למופת בעיר מודיעין. בשנת 1996 מונתה מיכל לקצינת אג"ם וכעבור שלוש שנים היתה לראש מדור מחשוב ביחידת "משואות" של אגף המודיעין. מיכל היתה אהודה ואהובה על חבריה בצבא. פקודיה ומפקדיה כאחד אהבו אותה וציינו את תרומתה הרבה לצה"ל בכלל ולחיל המודיעין בפרט. ביום ב' בטבת תשס"א (27.12.2000) נפטרה מיכל באופן פתאומי משטף דם במוח והיא בת שלושים-ושתיים במותה. היא נטמנה בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותירה אחריה בעל, הורים, אח ואחות. הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, כותב למשפחה: "מיכל היתה קצינה איכותית, בולטת בכשרונותיה, אשר חריצותה ומקצועיותה באו לידי ביטוי בכל שעשתה. פועלה ביחידה העלה מדרגה נוספת את תחום המחשבים שעליו היתה אמונה, ועל כך זכתה להערכת מפקדיה. מיכל היתה חברותית, מקובלת ואהודה בקרב חבריה ליחידה. בטוחני, כי כל אלה אשר זכו להכיר את מיכל, ישאו את זכרה בליבם." מפקדה הישיר ביחידה האחרונה שבה שירתה כתב: "הצלחתה של מיכל השפיעה על תפקוד כלל היחידה והביאה לעליית מדרגה באיכות ובמקצועיות של תחום המחשוב הייעודי של כלל היחידה. מיכל תיזכר כקצינה איכותית ובעלת יוזמה, נעימת הליכות, אשר היוותה דוגמה לסובבים אותה. כמפקדת היתה אהובה על פקודיה, חברה אמיתית לעמיתיה ופקודה למופת למפקדיה." אחותה שלומית כתבה: "חשבנו שתישארי עימנו לנצח/ חשבנו שיהיה לנו תמיד את כולם ופתאום ראינו שאין/ חשבנו שאין דבר כזה גדול מהחיים, אבל את הוכחת שכן/ חשבנו שעד גיל שלושים לא ניתן להגיע לתהילה, אבל את הוכחת שטעינו/ חשבנו שנגיע יחד לשיבה טובה, אבל לא הגענו/ חשבנו שנצליח עוד הרבה חוויות משותפות לצבור, אבל לא הצלחנו/ חשבנו שאם רק נספיק נוכל להמשיך לעשות הכל יחד, אבל, בינתיים, לא הספקנו/ חשבנו שנמצא איזו נוסחה לאושר, אבל איפה לא מצאנו/ חשבנו שכבר הרגשנו את כל הרגשות אבל, כמו שאתם רואים, רק חשבנו./.. חשבנו שיחד נמריא, נעוף, נרקיע/ חשבנו שנתאמץ יחד לכל מטרה להגיע/ חשבנו שנבלע את החיים בלי שום בעיות עיכול/ חשבנו שיהיה גדול, אז מה? אז חשבנו./.. חשבנו שהסיפור שלך בכלל עוד לא נכתב, אבל הוא כבר הספיק להסתיים/ חשבנו שנהיה קשורים, אבל משהו ביקש להינתק/ חשבנו שבליבנו תמיד ישיר הזמיר והנה הוא השתתק/ חשבנו שיהיה לנו הרבה, אבל בינתיים יש מעט/ חשבנו שהאושר הוא היא, אבל עכשיו הבנו שזו היית, בעצם, את."
