סמי-קליימן, שמואל

בן בתיה וצבי, נולד בחודש אלול תרע"ד (1914) ברומניה. בצעירותו התאכזב מן הסביבה המתבוללת, התמרד במציאות ולאט התקרב ליהדות ונמשך לתנועה הציונית. שמואל מצא את הדרך לציונות החלוצית ותכנן לקשור את עתידו בארץ על-ידי לימודי אגרונומיה בבוקרשט. בהיותו צמא לדעת התעמק בהרבה שטחים, בין בענייני רוח ובין בענייני מדע וטכנולוגיה. תשע שפות ידע ואף התעמק בספרות. אחרי עלותו לארץ החנדב לצבא הבריטי (עוד לפני היות הבריגדה היהודית). בהתקרב זמן שיחרורו, אחרי חמש שנות- שירות, פנה שוב ללימודים ולמד מכונאות וחשמל באמצעות הדואר. בתעודת-שיחרורו רשמו קציניו: "אדם פיקח עד מאוד, נאמן ומסור לעבודתו, מילא תפקידים אחראיים ממדרגה ראשונה, בעל יזמה ומרץ; אפשר לסמוך עליו במאה אחוזים". כתוצאה מנדודיו בצבא על-פני ימים וארצות החליט שאדם בודד כמותו יוכל למצוא מקלט רק בתוך חברת-קיבוץ – והוא אמנם הצטרף לרוחמה השוממה בשעה שאחדים מבני-הקיבוץ עזבו את המקום. מזגו הביקורתי החריף נתן אותותיו בקשריו עם החברים, אך לא עבר זמן רב והוא נעשה לאחד מן החבורה והתהלך בקרב חברי הקיבוץ מתוך ביטחון וגאון, עליז ושמח ואוהב-חיים. בקיבוץ עסק ללא היסוסים בתפקיד המסוכן של מיקוש המשק כדי להבטיח אותו מפני חדירת האוייב, כי תפיסת-החיים שלו, אשר שימשה לו קו במשך כל ימי-חייו, היתה, כדבריו: "אם רוצים בחיים אין לפחד ממוות. לא חשוב כמה זמן חיים; העיקר איך חיים". הוא אמנם ידע שהעבודה בה הוא עוסק מסוכנת היא, אלא שההכרח לא יגונה: "הרי הייתי בצבא ולמדתי," אמר, "ולכן מוכרח אני לדעת לעשות את הדבר." אך ביום ב' בסיוון תש"ח (9.6.1948) נהרג מהתפוצצות אחד המוקשים בידו. הובא למנוחת-עולמים ברוחמה. "הדי רוחמה", עלון-הקיבוץ בו היה משתתף ברשימותיו מפעם לפעם, הוקדש לזכרו ביום- השנה לנופלו