סמו, אליהו
בן רחל ומנחם. אליהו נולד בטורקיה ביום ו' באלול תש"ט (31.8.1949), בן בכור להוריו, אח בכור ליפה. מילדות אליהו נקרא בחיבה – אלי. בשנת 1951, בהיות אלי כבן שנתיים, עלתה המשפחה לישראל, לתל אביב. אלי למד בבית ספר "יסודי התורה" בעיר והמשיך לתיכון "אופק". הוא הוכיח את עצמו כתלמיד נבון ורציני, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו ללימודים. לאורך שנות לימודיו הוא הצטיין במתמטיקה. בשעות שמעבר ללימודים אלי שיחק כדורגל בקבוצת נוער. בערבים הוא הירבה לבלות עם חבריו, ואחרי שלמד נהיגה באופנוע הוא רכש לעצמו קטנוע, איתו הגיע לכל מקום. אלי התגייס לצה"ל ביום 17.11.1966. הוא היה אז בן שבע-עשרה וחודשיים, צו הגיוס הגיע אליו מוקדם מהמקובל עקב טעות שחלה ברישום תאריך לידתו והוא החליט להתגייס, באומרו – אתחיל מוקדם את השירות, וגם אסיים מוקדם. אלי שובץ לחיל השריון, עבר טירונות וצורף לחטיבה 7. ב-5.6.1967, כחצי שנה אחרי שהתגייס, פרצה מלחמת ששת הימים. אלי לחם בגזרה הדרומית והגיע עד תעלת סואץ – למשפחתו סיפר אז במכתב שהוא בחו"ל, ומעבר לזה לא סיפר דבר על הקורות אותו. אחרי המלחמה הועבר הגדוד שבו היה אלי, גדוד 9, לחטיבה 14. הם נשארו באזור תעלת סואץ, שם החלה מיד בתום מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה. מלחמה זו, שנמשכה עד אוגוסט 1970, כללה הפגזות מצריות רבות לעבר כוחות ישראל באזור תעלת סואץ. בהפגזה מצרית ביום ד' בחשוון תשכ"ט (26.10.1968) נפגע אלי, שהיה הרץ של מפקד המחלקה, פגיעה מוחית קשה והועבר במסוק לבית חולים, אחרי ניתוח חירום שנעשה לו במקום האירוע. אלי נפצע בהיותו בן תשע-עשרה. אחרי 6 חודשים בהם היה חסר הכרה הוא התעורר, אך נותר פגוע ראש ונזקק לעזרה סיעודית. אלי לא שב לתפקד,(תפקד מנטאלית כילד בן -שלוש) ומאז חי בתנאי אשפוז בבית הוריו, אשר הקדישו את חייהם למענו וסירבו להעבירו למוסד. אחרי שהוריו נפטרו אלי גר בשכנות לאחותו יפה, אשר המשיכה את דרך הוריה וטיפלה באחיה במסירות אין קץ. תלותו של אלי בעזרה סיעודית גברה במהלך השנים, ובשנת 1999 הוא עבר לחיות במחלקה הסיעודית בבית "אחוזת ראשונים" בראשון לציון. אלי נפטר מפגיעה בעת שירותו ביום כ"ו בכסלו תשס"ב (11.12.2001). בן חמישים ושתיים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחות. על מצבתו של אליהו כתבו בני משפחתו: "ב-26.10.68 נפצעת אנושות בתעלת סואץ, רק לאחר שלושים ושלוש שנים זכית למנוחה." ספדה לו אחותו יפה: " אלי, אח יקר ויחיד שלי, היית ילד ועלם צעיר אך לא הספקת להיות לאיש ושוב חזרת להיות ילד. לפני הפגיעה היית עלם חמודות, בחור לעניין, רציני ואחי הגדול. אבא נשא בכיס תמיד את תמונתך, זו שמלפני הפציעה כדי להראות לכולם כמה יפה היית. אך ביום נמהר על שפת תעלת סואץ, הכל השתנה, בהתקפה קשה חדרו רסיסים של פגז לראשך היפה וחדרו גם לחיי כולנו. ולמרות הכל, אפילו במצבך הנואש ידעת לתת חיוך , להאיר לפעמים את חשכת חייך, אהבנו אותך וידענו שאתה מרגיש את זה… אני מקווה שסוף סוף הגעת למנוחה שהיית זקוק לה, תנוח על משכבך בשלום. נאהב אותך תמיד ותהיה איתנו לעד"