בנימין (בני), בן ארנה ויעקב-שמואל, נולד ביום י"א באייר תרצ"ו (3.5.1936) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "קרית עמל" בטבעון, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון בקרית עמל. ילדותו של בני עמדה בצל מאורעות 1936 והמאבק על עצמאותה של מדינת ישראל. כשהיה בן ארבע, השתקעו הוריו בקרית עמל, והוא גילה את רזיה של הסביבה הכפרית, אהב לטייל בשבילים נסתרים והתעניין בשמות של פרחים ועצים. תלמיד מצטיין היה בעל כישרון מיוחד במקצועות הריאליים ובלימודי הטבע וידיעת הארץ. מילדותו היה נער חברותי, פעיל בתנועת "הנוער העובד", יוזם ומארגן מסעות וטיולים. גם בחגיגות ובמסיבות נטל חלק, ושיתף את חבריו הצעירים בשמחות. "אהבתו לארץ הייתה שם-דבר" סיפרו חבריו. בני הכיר כל פינה בארץ, ובגאווה רבה הדריך טיילים ותיירים. תמיד היה בן מסור להוריו ולא אחת סייע להם בעצה טובה ובמעשה. הוא רחש אהבה רבה לאחיו הצעיר, גיורא, עזר לו בשינון הלימודים והדריך אותו בעניינים שונים. בני היה עלם גבה-קומה וחסון, נבון מאוד ורציני בכל עניין שדרש רצינות. בנימין גויס לצה"ל במחצית מאי 1954 והוצב לחיל המודיעין, לאחר הטירונות השתלם בקורס סיירי אוויר, והשתתף במבצע סיני כסיירו האישי של חיים בר-לב בחטיבת שריון. בני היה בין הראשונים שהעפילו אל פסגת הר משה, והיה גאה על הזכות שנפלה בחלקו לשרת לצד המפקד הנערץ עליו. "בני אהב את חיי הצבא, וכשנקרא כפעם בפעם לתקופה של שירות מילואים, לא רטן ולא התמרמר", סיפרה אשתו רות. חבריו ליחידה סיפרו, שתמיד הצטיין בתפקידו כסייר אוויר וידע להעריך את חשיבות המשימות שהוטלו עליו. בקרבות מלחמת ששת הימים שירת כסייר אוויר באזור יהודה ושומרון, פעמים אחדות ניצל בדרך נס ממוות, והיה בין הראשונים שהגיעו אל מרומי החרמון. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". בחייו האזרחיים עמל בנימין קשה. הוא פילס לו דרך בכוחות עצמו, ורות אשתו אומרת, כי כל מה שעשה בני, עשה בעצמו ולמען היקרים לו. הוא הקים ופיתח מפעל לאריחים ולבניה טרומית, והשקיע בו הרבה מרץ וחריצות. בין השנים 1958-1963 היה בנימין פעיל בלשכה הצעירה בחיפה, ולאחר שנשא לאישה את רות וקבע את ביתו בקרית טבעון, הקים לשכה צעירה בטבעון והיה נשיאה הראשון. לאחר שעבר לגור בהרצליה המשיך בפעילות ציבורית בתל-אביב. בנימין נודע כאדם אחראי ומסור לתפקידיו, ונבחר כחבר הסנאט של הלשכה התל-אביבית. חובב טיס היה, וכתום השתלמות ממושכת בהטסת מטוסים קלים, זכה ברשיון טיסה. הוא החדיר בילדיו את אהבתו לטיולים בארץ ולטיסה בשמיה. רות נזכרת כיצד נטל עמו את ילדיו הקטנים למסעות באוויר. שי, טל, ודיתי העריצו את אביהם. המשפחה הרבתה לנסוע ברחבי הארץ ואהבה במיוחד את נופי אילת. "שם גילינו את העולם התת-ימי, שהקסים את בני ואת הילדים. בני עסק בצלילה בים סוף והנציח את הטיולים בתמונות שצילם במו ידיו", סיפרה רות. בעל מסור היה בני ואב אוהב לשלושת ילדיו. "הם סיפרו לו את חוויותיהם, ושעות ארוכות התפנקו בחיקו", נזכרת רות בכאב. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים לא המתין בנימין לקבלת צו התייצבות. לאחר ששמע את החדשות אסף את חפציו בתרמיל, נפרד מאשתו ומילדיו ויצא לדרכו. כעבור שלושה ימים ביקר בביתו לשעה קלה. הייתה זו הפעם האחרונה שהחזיק בזרועותיו את היקרים לו. הוא פעל כסייר-אוויר בחזית הצפון. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) יצא לטיסה מבצעית ברמת הגולן, מצפון לקוניטרה, במטרה לאתר סוללות אויב, ולא שב עוד מן הסיור. גופתו נמצאה והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית טבעון. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון והוענק לו "עיטור המופת" על אומץ לבו. וזו לשון תעודת העיטור: "ביום 11 באוקטובר 1973 יצא סייר האוויר סמ"ר סמואל בנימין ז"ל למשימת סיור אווירית, לצורך סיוע לכוחות הקרקע בעת פריצת כוחותינו ברמת הגולן. במהלך הפעולה היה צורך ליטול סיכונים מעל ומעבר למגבלות, שהוכתבו בפקודות. המטוס שבו טס עבר את קו החזית ונפגע ע"י טיל והתרסק. סמ"ר סמואל בנימין ז"ל נהרג בפעולה זו. במעשה זה גילה סמ"ר סמואל בנימין ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה למופת". במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יודעים אתם מה הייתה דרכו של בני ז"ל ביחידה, עד כמה היה חביב על כולנו, עד כמה ידע לרומם את מצב הרוח. הטיסה והסיור, לבד מהיותם תפקיד, היו גם תחביב. תמיד אפשר היה לסמוך שהתפקיד המוטל יבוצע כראוי וללא כל דופי". משפחת סמואל הנציחה את זכרו של בנימין בהקימה על שמו מגרש ספורט משוכלל בבית-הספר "נוף ים" בהרצליה; הוריו של בנימין תרמו ספר תורה לזכרו לבית-כנסת בנוף ים.
