דורון, בן רות ושמואל, נולד ביום ב' בתמוז תש"י (17.6.1950) ברחובות, והתחנך בקיבוץ מעגן מיכאל למן הפעוטון ועד לסיום בית-הספר התיכון. בילדותו היה ילד עדין-נפש ופגיע, שכל כבד-פה יכול היה לפגוע בו בדברים ולהצליח להעלות דמעות בעיניו. אולם דווקא בזכות עדינותו ורגישותו התחבב על כל בני המשק. לדברי חבריו "ידע דורון לטפח את הרעות ולהעמיקה הרבה מעבר ל"אהלן" ו"מה נשמע" סתמיים של מי שלמדו וסיימו יחד את בית-הספר". בבית-הספר אהב סדר וניקיון ובספורט לא הצטיין במיוחד. אשר להכנת השיעורים, היה זה בבחינת "ייהרג ובל יעבור" בכל מקצוע שהוא, אם כי הצטיין במיוחד במקצועות הריאליים. כל התכונות הללו ערערו את מעמדו בין הצברים המחוספסים. לעתים היו מלגלגים עליו, אך דורון לא נכנע. בעניין סדר וניקיון, ובעניין הכנת השיעורים לא היה מוכן להתפשר. כאשר קרה ומישהו היה אומר בכיתה: "לא הכנתי את השיעורים", מיד הייתה נשמעת לחישתו התמהה של דורון: "הכיצד"? או: "בושה וחרפה". במשך השנים למדו חבריו להעריך את קפדנותו בעניין זה וגם התברר ששורשיו העמוקים של דורון הם בעלי ערך גדול מזה של הפרחחים שבכיתה. סיפרה מורתו נעמי: "דורון היה מיוחד במינו למן גיל הגן ועד הבגרות המאוחרת. לי היה ברור מהרגע הראשון, שכאן לפני החומר המשובח שבכולם. הילדים התייחסו בחשדנות לזרותו, ורק לאחר שחדרו לכל עומקו, החל הוא להתעלות על פניהם. דורון הנער היה ג'נטלמן אמיתי. הג'נטלמניות שלו, המלווה בחיוכו הביישני והמקסים, ובהומור העדין והמלבב, הפכו אותו לדמות יוצאת דופן וכובשת לב". דורון גויס לצה"ל במחצית פברואר 1969 והוצב לחיל האוויר. במסגרת שירותו עבר קורס טיס, קורס מדריכי טיסה, קורס טיס מתקדם וקורס צניחה. משהגיעה עת שחרורו, במחצית פברואר 1972, התנדב לשירות בצבא הקבע. אולם דורון לא התכוון להישאר דרך קבע בחיל האוויר, אם כי היה מסור מאוד לתפקידו. רוב מחשבותיו היו נתונות למשק ולשיבה אליו. הוא רצה ללמוד ולהתפתח, אך את זאת לא הצליח להגשים. בעת שירותו החל לעסוק בצילום והגיע להישגים נפלאים. צילומיו נחשבים גם היום מן היפים שבסוגם. סיפרו חבריו לחיל: "דורון היה שקט מאוד, וכמעט שקשה היה להבחין בקיומו. מעולם לא ניסה ללחוץ על אנשים לחשוב כמוהו, הלך בדרך שלו ומאוד צמוד למה שהוא הכיר, למה שהאמין שנכון. היה מקפיד על עקרונות, הכיר בצדקת דבריו, וכשהתנגדו לו היה מוכן לשכנע ולעמוד על דעתו. דורון היה מוסרי מאוד ובחיל מאוד העריכו זאת. הוא היה מאוד יסודי, בכל נושא שהוא, והייתה לו דעה מגובשת על כל שטח בחיים. יש אנשים שעוברים את קורס הטיס ככה ככה – מוכנים להשקיע יותר או פחות. אצל דורון לא עלתה שאלה כזאת – תמיד נתן לכל עניין חשיבות מקסימלית. אנחנו ידענו: אם דורון הביע דעתו בנושא טכני כלשהו, אם הצביע בכיתה ואמר "זה ככה", אז זה בטוח. כשלא היה יודע בביטחון מוחלט, לא היה אומר. באלקטרוניקה היה היחיד שהבין את הנושא. באוטוקומנד היה מקצועי, הוא היה חתום על כל העלונים המקצועיים, יכול היה ללמד את המדריכים". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה מדריך טיס בבית-הספר לטיסה. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), יצא לגיחה בשמי סוריה ונפל עם מטוסו. סיפר חברו ש:. "זינקנו, א. ואני, לכיוון רמת הגולן. למספר 2 במבנה, הייתה תקלת מנוע בזמן ההמראה. הוא הפסיק את ההמראה, נפצע, ואני המתנתי שיצטרף בן-זוג אחר, כדי שנוכל לבצע את המשימה. דורון הצטרף אלי וטסנו לעבר טבריה. כאן, במעגל ההמתנה, המתנו לתורנו להיכנס לתקיפה. אז התברר לנו לראשונה, שטנקים סוריים חדרו לרמת-הגולן. בהתאם לדיווחים האלה, נמסרה לנו המטרה: היה עלינו לעצור ולהשמיד טנקים סוריים, שנעו בכביש שבין תל-פרס ורמת מגשימים, באיזור רמת-מגשימים. "יצאנו כיוון" מדגניה, נמוכים מאוד ובמהירות מרבית. במשיכה לתקיפה באיזור רמת-מגשימים הודיע לי דורון בקשר לשבור בגלל טילים. שברתי חזק. דורון חזר בקשר על הודעתו לשבור מטילים. הפעם היה קולו מתוח יותר. לא ראיתי את הטילים שנורו לעברנו ובשבירה, תוך כדי חיפוש אחר מטוסו של דורון, ראיתי כיצד טיל מתפוצץ בסמוך למטוסו ולאחר מכן כנף ימין של המטוס החלה בוערת. דיווחתי לדורון על כך, ומכיוון שלא שמעתי כל תשובה, התחלתי לצעוק לדורון לקפוץ. חזרתי על כך מספר פעמים, ואז החל המטוס להסתחרר כשכנף ימין ממשיכה לבעור, עד אשר פגע באדמה, דרומית-מערבית לתל-פרס, מזרחית לכביש". דורון הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במעגן מיכאל. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "דורון הוגדר כטייס וקצין מצוין. הוא ביצע את תפקידו ביעילות והיה אהוב על הכל;" וכתב מפקדו: "דורון היה מדריך מסור, והשקיע מאמצים בעבודתו ללא ליאות. אני זוכר את הנער הצעיר הזה עושה את מלאכתו הקשה – הדרכת פרחי-טיס – ומזיז את חניכיו צעד צעד, במעלה, לקראת מסדר הכנפיים. הוא עמד לפני סיום דרכו כמדריך לאחר שנות שירות בבית-הספר. אהבנוהו. לא היה אחד שהסתייג ממנו ולו במעט. רצינו לראותו עוד שנים רבות בחיל כטייס". לזכרו הוצאה לאור חוברת ובה מדברי חברים על דמותו, קטעים ממכתביו וכמה מתצלומיו.
