בתם של רותי ואיב. שירלי נולדה בבית החולים "ברזילי" באשקלון ביום כ"ו בחשוון תשמ"ה (21.11.1984). ילדת סנדביץ', אחות צעירה לאביאל ואחות גדולה לאורית. אביה של שירלי נולד ב-22 בנובמבר והוא מאוד רצה שהבת שלו תיוולד באותו תאריך, שתהיה מתנת יום הולדת, מספרים בני המשפחה, אך היא החליטה אחרת ויצאה לאוויר העולם יום קודם, מחצית השעה לפני חצות. שירלי הייתה תינוקת נוחה, שקטה וחייכנית. שנות חייה הראשונות עברו באשדוד ופעם, כשהייתה בגן, חדר לגופה זיהום אחרי משחק בחול. בבית החולים רצו לגלח את ראשה כדי לתת לה אינפוזיה ואנטיביוטיקה, הוריה סירבו והבטיחו שהיא תשתה את התרופות ללא בעיות. ואכן כך היה, שירלי הקטנה שתתה את התרופות כמו גדולה ובתוך זמן קצר החלימה. שירלי החלה את לימודיה בבית הספר היסודי "רעים" באשדוד. בתחילת כיתה א' היא אמרה לאימה: "המורה צועקת יותר מדי, היה יותר כיף בגן", והאם ישבה לידה בכיתה כמה ימים עד שהתרגלה. בהמשך הייתה שירלי לתלמידה מצטיינת, וזה אפיין את כל שנות לימודיה, כפי ששמעו הוריה בגאווה אושר מדי אסיפת הורים. כשסיימה שירלי כיתה א' המשפחה עברה לגור בעזר, מרכז קהילתי אזורי מדרום לאשדוד, ומכיתה ב' היא למדה בבית הספר האזורי "רגבים" השוכן במושב אמונים. שירלי הצטיינה בכל מקצועות הלימוד, ובהיותה בכיתה ו' זכתה בפרס הצטיינות על עבודה שהגישה בנושא כלבים. את הפרס קיבלה בטקס שנערך באוניברסיטת תל אביב. מבית הספר היסודי המשיכה שירלי לתיכון האזורי במושב באר טוביה. היא למדה בהקבצות הגבוהות ביותר והמשיכה לבלוט כתלמידה מצטיינת. פעם, כשהמורה למתמטיקה הציעה ששירלי תרד הקבצה כדי להקל עליה, קרה ההיפך – שירלי ראתה זאת כאתגר השקיעה תאמצה במיוחד וגם בתחום הזה הצטיינה כהרגלה. בכל לימודיה הוכיחה שירלי נחישות, ציינה לעצמה מטרה וכלום לא עצר אותה בדרך אליה. דרישותיה מעצמה גרמו לה מדי פעם לפרוץ בבכי על ציון נמוך ממאה, או להחליט לגשת למבחן חוזר. היא סיימה את התיכון עם בגרות בציונים מעולים. גם מבחינה חברתית בלטה שירלי בבית הספר, והישגיה בלימודים לא מנעו ממנה למצוא פנאי לחברים, לימי הולדת, למסיבות ולטיולים. היא רצתה להספיק כמה שיותר, אהבה לבלות וליהנות, וחבריה הכירו אותה כ"פצצת אנרגיה" שלא בזבזה זמן על שינה. "היחידה שלא צריכה לשתות כדי להשתולל במסיבה", תיארה אותה חברה. רעות, שלמדה עם שירלי, כתבה: "אם ישאלו אותי מי הילדה הכי מלאת שמחת חיים שאני מכירה – זו את … את אחראית לחלק גדול מהאושר שלי בשנים שלי בבית הספר". במקביל ללימודים מצאה שירלי זמן לעבוד כבייביסיטר, כמורה בשיעורי עזר וכמדריכת נוער ולחסוך כסף ולממן את עצמה. שירלי גדלה להיות נערה יפה ומטופחת. יופיה החיצוני לא העיב על תכונותיה הפנימיות כמו רגישות, ישירות וצניעות אך זאת במעטה של עדינות על מנת לא לפגוע ברגשות סובביה. היא מאוד אהבה את כל בני משפחתה, פינקה את כולם ודאגה לכולם: באחיה ואחותה הצעירים ממנה תמכה בכל צעדיהם, ולסבתות ולסבא הפגינה אהבה וכבוד רב, ביקרה אותם והיוותה דוגמה לכל הנכדים ביחסה אליהם. בעיקר בלטה שירלי ביחסיה הטובים עם הוריה. היא שיתפה אותם בחייה ובחוויותיה, התייעצה איתם בכל נושא וכיבדה את דבריהם ועצותיהם. שירלי נהגה לשלוח פתקים ומכתבים להוריה, להודות על דברים קטנים ולהזכיר דברים משמחים. כשאימה הפסיקה לעשן עודדה אותה שירלי על ידי מתנה קטנה בכל יום, וציינה את חגיגת יום השנה להפסקת העישון. אביה נהג להתלוות לטיולי בית הספר שלה במשך שנים, וכשהיא רצתה שלא "יעשה בושות" ידעה שירלי לרמוז לו בעדינות, בתנועת יד או במבט אוהב שרק שניהם הכירו. רק פעם אחת המרתה שירלי את פי הוריה למגינת ליבם, ולמרות סירובם עשתה על גופה קעקוע בצורת הפרח האהוב עליה – ורד. שירלי הרבתה לעסוק בספורט, שחתה ושיחקה טניס. בגיל חמש-עשרה היא עברה באילת קורס צלילה יחד עם אביה. בשעות הפנאי היא אהבה לנגן בגיטרה, והפליאה לנגן את שירי החיפושיות, שירים עבריים ועוד. מגיל צעיר היא אהבה מאוד בעלי חיים, ובבית גידלה כלב ושמו – מאצ'ו. שירלי התגייסה לצה"ל ביום 20.1.2003. היא שובצה לחיל הנדסה, עברה קורס בנושא אב"כ (חומרים מסוג אטומי-ביולוגי-כימי) ובהמשך הוסמכה כמדריכה במרכז אב"כ. מהיום הראשון בצבא שירלי הצטיינה, קיבלה ציונים גבוהים במבחני התאמה, נתנה את המקסימום לכל משימה ועשתה את כל הנדרש ממנה על הצד הטוב ביותר. היא הוכיחה את עצמה כחיילת שמחה, חברותית ובעלת חוש הומור, וקשרה קשרים מצוינים עם עמיתיה לשירות. שירלי הפגינה מוטיבציה רבה, מספרים מפקדיה, הייתה אהודה ואהובה על מפקדיה ועל פיקודיה והשרתה אווירה טובה בסביבתה. סיפרה בשמת, ששירתה עם שירלי: "כמה עוצמה יכולה להיות בבחורה חייכנית אחת? את, והקצב המטורף שלך, תמיד ירקדו לי בראש. יש בי עוד צד אחד עכשיו, צד שיראה את הדברים דרך העיניים שלך, צד שישמע את הקול שלך ואת הקלילות ששפכת עלי כשבכיתי. אני כל כך שמחה שנפגשנו, שירלי. אין בעולם עוד תותחית כמוך …" בעת שירותה הצטרפה שירלי לפעילות חלוקת משלוחי מנות בפורים למשפחות נזקקות. היא עסקה באריזה חצי לילה, מספרים בני המשפחה, וחזרה הביתה בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר עם ברק בעיניים בשל העשייה המבורכת בה עסקה. אחרי שעתיים של שינה היא קמה רעננה לגמרי כאילו ישנה לילה שלם, מאושרת לקראת יום חדש בבסיס. במהלך שירותה הועלתה שירלי לדרגת רב-טוראית, ופיקדה על מחזור י"ב בקורס מדריכי אב"כ. במהלך השירות פרחו יחסיה של שירלי עם עומר, החבר שלה, שמספר: "כל כך הרבה מילים החלפנו שנינו, שעות על גבי ימים של דיבורים ונדמה שזה יכול היה להימשך לנצח. תקופה מלאת חוויות, רגש וסיפוק. תקופה שאם יש משהו שתמיד יישאר זה הזיכרונות ממנה … אני יכול להעיד עד כמה השתניתי בזכותך. את לימדת אותי איך להיות כתף ואיך כתף צריכה להיות, לדעת לקחת הכול בפרופורציות ולדעת להעריך. רק מלהסתכל עלייך אפשר היה לראות את ההערכה שהייתה לך לכל פרט קטן, ואיך שמת לב לכל דבר קטן". שירלי נפלה בעת שירותה ביום כ"ג באדר תשס"ד (16.3.2004). בת תשע-עשרה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב בית עזרא. הותירה הורים, אחות ואח. אורית, אחותה של שירלי, כתבה במהלך ה"שבעה": "יש הרבה אנשים בבית, וכולם אומרים לי להיות חזקה בשביל אימא ואבא. אז אני מסתובבת בין כולם, מחבקת ומחייכת. ממש כמוך – חיוך מזויף. בוכה לבד ובורחת לעולם משל עצמי, כדי להיות חזקה בשביל האחרים. אני כל כך אוהבת אותך ואפילו פעם אחת בחיים שלי לא אמרתי לך את זה. אני מצטערת, אני מקווה שאת שומעת עכשיו כי אני אוהבת אותך. חבל שזאת ההזדמנות שלי להביע את האהבה שלי אלייך, אבל חשוב לי שתדעי שאני כל כך אוהבת אותך ואת תמיד היית ותהיי מודל החיקוי שלי …" כתבה טליה, בת משפחה של שירלי: "… תודה. לימדת אותי המון. אני אוהבת אותך על כל האהבה שהרעפת בלי חשבון … אני לא חושבת שיש סיטואציה אחת שזכורה לי איתך שלא היית בה מדהימה". בני, מכר של שירלי והמשפחה, כתב: "שירלי – הלא זה שיר, לחן זמר, רון. דבר שמשמח. אז מדוע זה הפוך, הלם, בום, צער ויגון? היית הדבר החסר לכולנו, בארץ זרועת צער. היית שדות הפריחה המלבלבים באביב. היית אביב נצחי, שמחה נצחית, תוססת. היית ים של אהבה מדבקת … לו רק לרגע היית יודעת מה רב הצער והיגון, אולי היה הכול אחרת …" אביה כתב על פי אותיות שמה של שירלי: "שושנה של אהבה וחן / ים של חיים ועצב / רוגזת על הקיים, על העולם / לוחמת באושר ולא מוותרת / יחידה, נאמנה, אהובה, בליבנו לנצח". אורטל, חניכה של שירלי בצבא, כתבה: "… אני מתגעגעת, מתגעגעת נורא. רואה את המשובים שרשמת לי, מתגעגעת ובוכה. רואה תמונות שלך עם הקוקו, ועם הכובע, ועם מדים, ועם תלתלים, ולא יודעת מה לעשות … אבל אני מודה לך. אני אומרת תודה שהפכת אותי לחיילת, למדריכה, לימדת אותי לראות דברים אחרת, לצחוק ולהתלהב מדברים קטנים. ואני מקווה שעכשיו טוב לך, ושאת ממשיכה לחייך, אבל מחייכת באמת …" שחר, חיילת ששירתה עם שירלי: "יש אנשים בעולם שיש לך חולשה כשאתה מביט בהם. יש אנשים בעולם שמדברים ואתה מצטמרר מהמילים שיוצאות להם מהפה. את אחת מהאנשים האלה, ואת מסמלת המון עבורי. תודה על כל מה שנתת לי". ביום הזיכרון תשע"א, 2011, נשא איב, אביה של שירלי, דברים בטקס ביישוב: "וביום הזה הם כולם כאן, חוזרים אלינו אל הלב, חוזרים אל כולנו, נוגעים בפצע הכואב. ואת שירלי, את שוב כאן, כאילו העופרת עוד לוהטת, כאילו שהזמן שלך לא חולף, אני רוצה לחבק אותך … משפחות יקרות, אוריתי אביאלי, ילדים אני מחבק אתכם ורוצה שתדעו שאני כאן ומתחייב לא לשכוח אתכם, אתם כולם בליבנו לעד …" באזכרה לשירלי אמרה אימה רותי: "… אני מוצאת את עצמי ממעיטה להזכיר את שמך, מתקשה להעלות זיכרונות, בורחת מתמונות המעידות על ימים מאושרים. אני יודעת שלא זה הפתרון, ושלאט לאט נצטרך למצוא דרך לחיות בקרבתך בלי חשש להתמוטט. אולי עם הזמן ההשלמה תגיע … אני רוצה להאמין בכל כוחי, בכל ליבי, שהשלווה תגיע. את בליבנו תמיד, אנחנו אוהבים אותך". באזכרת שש שנים לנפילת שירלי אמרה אימה רותי: "עד היום הנאומים שלי ביום האזכרה היו מיועדים לקהל שנמצא כאן, אבל היום שירלי אני רוצה לדבר אלייך … שירלי שרי, את חסרה לנו בכל רגע, הראש אומר דבר והלב משהו אחר. אני שמחה לשמוע שחברה שלך מתחתנת, אבל אני לא ארקוד בחתונה שלך, והלב כואב. אני שמחה לשמוע שבני גילך מסיימים את הלימודים, אבל אני לעולם לא אדע מה את היית לומדת, והלב כואב. אני רואה תינוק חדש שנולד, ולך לא יהיו ילדים לעולם, והלב כואב. החגים באים והולכים ואת לא מסביב לשולחן, את לא תטעמי עוגה שאפיתי או את הפיצה שאני מכינה ביום הזיכרון. בכל שמחה אני רוצה להזכיר את שמך, ואני חוששת להכאיב לאחר. אני לא יכולה לצלם אותך יותר, נשארו רק התמונות מהעבר שהפכו להיות אוצר שאנו פוחדים לאבד. אני לא אקנה לך בגד או נעליים חדשות, לך שירלי שכל כך התבאסת על גודל הרגליים שלך. אני כתבתי בשנה שעברה שהחיים יפים ואני מאמינה בזה בכל ליבי, אבל הלב ימשיך לכאוב תמיד, ואת שירלי תהיי חסרה לי לעד". שירלי הונצחה בכמה דרכים: בחודש אוקטובר 2011, בין ראש השנה ליום כיפור תשע"ב, התקיים באולם "יד לבנים" באשדוד מופע לזכר שירלי בארגון אביה איב, ובו נכחו בני משפחה, חברים, חיילים מהבסיס בו היא שירתה ומי ששירתו איתה. במופע, שנקרא "לשיר ולהרגיש בין המים לשמים עם שירלי ז"ל", נשאו דברים האב ומפקד הבסיס ואחר כך הושמעו מבחר שירי בלוז, שירי נשמה ומשירי החיפושיות מפי הזמרים אייל פרץ, דני רובס ועוד בליווי תזמורת מלאה. המופע ניתן לצפייה באתר האינטרנט יוטיוב בכמה חלקים. ב"גבעת יונה" באשדוד, גבעה הצופה אל הים והנמל שבה שירלי אהבה לטייל, ניטעו ורדים לזכרה. ביישוב עזר בו גדלה נעשו מספר הנצחות לזכרה. המשפחה וחברים נטעו את "גן שירלי", ובו עצים ופרחים לרוב. בלב היישוב הוקמו ספרייה ומועדון "שיר בלב" על שמה. לבית הכנסת המקומי "פאר לשלמה" הוכנס ארון קודש לזכר שירלי. ביום הולדתה, כ"ו בחשוון תשע"ב (נובמבר 2011), נערך טקס בו הוכנס לבית הכנסת ספר תורה שנכתב לזכרה.
