בן אברהם ושושנה. נולד ביום י"ד בחשון תשי"ח (8.11.1957) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי 'יפה נוף' ובבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה שבמקום. נער יפה-תואר, מחונן, חדור אמונות עזות ושופע פעילות. הוא היה חניך ומדריך בתנועת 'הנוער העובד והלומד', ובהדרכה עסק ביראת-קודש. לכל פעולה היה מתכונן כמו לבחינת-בגרות, ובשביל חניכיו היה דמות נערצת. אורי אהב מאוד ספרות, בחייו הקצרים הספיק 'לבלוע' ספרות יפה, ובעצמו כתב שירים שמעידים על כישרון ורגישות רבה. כתלמיד המגמה המזרחנית הגיש עבודת-גמר בנושא 'הבדווים בנגב'. שלושת חדשים חי בקרבם ולמד את מנהגיהם. העבודה זכתה בפרס ראשון מטעם מדרשת שדה-בוקר. אבל, אהבתו הגדולה באמת היתה: ארץ-ישראל. וכפי שאומר עליו אברהם לוי "אהבת הארץ לגבי אורי לא היתה רק דיבורים על כוס-קפה. ברגליו ובכל גופו הוא טייל בארץ, לאורכה ולרוחבה. הוא לא ראה את הסכנות, כי אהבתו היתה רבה לנופים, להרים ולמדבריות אשר הנביאים ניבאו בהם. אורי היה בן הארץ בכל רמ"ח אבריו. הוא אהב אדם, אהב ספר, אהב את האדמה שעליה נולד." אורי, לדבר חבריו, היה אישיות עשירה, רבת תהפוכות וגונים; אורי, הם האמינו, נולד להיות פעם אדם גדול. אומרים חניכיו מגרעין 'מגל': "היינו ילדים שילד הנהיג אותם. אך, מה רב היה ההבדל, היו לו תכונות של מנהיג מלידה, והוא ידע בדיוק מה רצונו." ואומרת עירית עשת: "יש שהכירו אותו כחניך-תנועה שרוף, ספוג-עקרונות וחסר-פשרות; ויש שהכירו את אורי ה'משוגע'; ויש גם שהכירו את אורי הביישן, הבודד, שאיכפת לו, וחשוב לו, אורי שכולו בוער באהבת המולדת, ותמיד הוא נאבק נואשות נגד תקופה שעוסקת בקטנות…" בשביל אורית פיין "אורי הוא – חופש. אדם שהוא עצמו עד-הסוף – לטוב ולרע, שעושה את מה שהוא מסוגל בלי פשרות…" ונירה מוסיפה: "משום כך המפגש עם אורי היה קשה כל-כך. המפגש עם להט האמונה שלו, עם האמת שלו, עם ההתרגשות שלו מהמראות…" כישרונותיו הרבים ורגשותיו העזים ליכדו סביבו את בני-החבורה כבמקסם, אך גם תמיד השאירו אותו מעט בודד עם עצמו. במחצית ינואר 1976 גויס אורי לצה"ל והתנדב לנח"ל מוצנח. יחד עם חבריו מגרעין 'צרויה' יצא לשל"ת מוקדם בקיבוץ עין-גדי, ושם, כמו בתנועת הנוער, היה הוא הכוח המלכד. במסגרת שירותו עבר קורס-מ"כים, קורס-צניחה וקורס-קצינים. לאחר שקיבל את דרגת הקצונה, שירת כמדריך בבית-הספר למ"כים. הוא נטל חלק במבצע ליטני. אורי בחר לו מסלול קשה בצבא, שבו שילב את אימוני היחידה הקרבית עם עבודת האדמה (את כל חופשותיו בילה במשק), ותוך-כדי-כך – גם המשיך לחקור בתחום התעניינותו – הבדווים בנגב. מספרת עמליה, ששירתה עמו ביחידה אחת: "אורי, עם מרצו הרב וחוש ההומור שלו, עזר ביצירת הגיבוש בסגל, אם בהבאת ארגז של אוכל לחבר'ה הרעבים, ואם בשירה ספונטנית שהיתה קולחת מפיו וסוחפת אותנו לאחר מסע מפרך. אורי דאג תמיד שהכול יתפקד כשורה." ביום כ"ח באב תשל"ח (31.8.1978) נפל אורי בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. בן 21 היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. במכתב-תנחומים שנשלח למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מותו של אורי היה לנו מכה קשה. קשה להאמין ששוב לא נפגוש בדמותו המיוחדת ומלאת החיים. מאז הגיעו ליחידה ובכל משך היותו מפקד – מ"כ ואחר-כך קצין – שאף אורי לחנך את חייליו-פקודיו לאהבת הארץ. בדרכו שלו, נאה דרש ונאה קיים. בכל הזדמנות טייל במקומות מסקרנים ומסוכנים. תמיד העמיד בפני עצמו אתגרים, ומשהתגבר עליהם האמין שגם חבריו ופקודיו יכולים ואף חייבים לעמוד בכך. עם-זאת, יצויין שדרכו המיוחדת הקשתה עליו לא-פעם במשך שירותו, אך כושרו המקצועי כמפקד הצעידו בבטחה קדימה. דרכו של אורי תשמש בעינינו צוואה שעל-פיה נחנך דורות של מפקדים." המשפחה הוציאה חוברת לזכרו עבודת-הגמר שכתב בנושא 'הבדווים בנגב' – יצאה לאור בצורת ספר, ובמבוא לספר – דבריו של אליהו נאוי, ראש עירית באר-שבע על אורי. בני-המשפחה נטעו גן לזכרו של אורי בבית-הספר 'עיר גנים' שבירושלים; ובעזרת חניכיו של אורי הקימו חדר-תרבות לזכרו בקן של 'הנוער העובד והלומד' בירושלים. מידי שנה, ביום הולדתו יוצאים בני-משפחתו, חבריו ומוקירי זכרו לנחל משמר – מקום נפילתו.
