fbpx
סלק, מיכאל

סלק, מיכאל


בנם של רינה ואברהם. מיכאל נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ד (1.12.1933) במצרים. בן למשפחה בת שבעה ילדים. אח לשלמה, מרדכי, דורה, אפרים, יהושע ויעקב. מיכאל, שבמצרים נקרא בשם החיבה "מישו" ובארץ היה ל"מיכה", גדל באלכסנדריה להורים שהיו אנשי חינוך וצבא. האב נעדר רבות מהבית בשל עבודתו כמדריך תיירים, ומיכה שהעריץ את אביו היה תמיד מחכה לשובו, אפילו עד השעות הקטנות של הלילה, ונהנה ממתנות קטנות שהביא האב. האם הסמכותית ניהלה את הבית ביד רמה והיא שדאגה לחינוך הילדים. המשפחה הייתה ממעמד גבוה ולכן נשלח מיכה, ככל אחיו, ללמוד בבית ספר נוצרי, שנוהל על ידי נזירים קתולים צרפתים במסורת הוראה אירופאית מובהקת ובמשמעת קפדנית. הוא היה תלמיד טוב והצליח בלימודיו. בנוסף הצטיין מיכה בספורט, הצטרף למועדון "מכבי" של הקהילה היהודית והשתתף במשחקים בכמה ענפים. הוא בלט במיוחד בכדורסל ובכל משחק שיחק בחמישייה הפותחת. לימים היה לשופט כדורסל. בנו של מיכה מספר: "מרגע שמישו עמד על דעתו ידע מה הוא רוצה, והשיג את מבוקשו. כך למשל בעניין הצמחונות. באותם הימים הבישול היה לכל המשפחה, והאם לא התחשבה ברצונות הקטנים של כל אחד מילדיה. סיר התבשיל הוכן לאותו יום ולא הוגשו תבשילים חלופיים. מישו לא ויתר. הוא עבד אצל חייט כנער שליח ובדמי הכיס שהשתכר היה קונה להנאתו מאכלים בשוק, בורקס, ביצה קשה או פול, וכך יכול היה להישאר צמחוני שבע ולא רעב. כך גם בנושא הלבוש. לאם הייתה עזרה בעבודות הבית, פעם בשבוע הייתה מגיעה כובסת הביתה לכבס את הכביסה ביד כי מכונות לא היו אז. אם הבגד שמישו היה רוצה ללבוש היה מלוכלך, הוא לא היה מחכה אלא מכבס בעצמו לפי רצונו וצרכיו". כשהיה בן שלוש-עשרה הצטרף מיכה לתנועת "העברי הצעיר", בעקבות אחיו. בשנת 1948, אחרי הקמת מדינת ישראל, נעצרו האחים הבוגרים בפשיטה משטרתית. מיכה הצעיר לא נעצר, הוא זייף את גילו ויצא עם קבוצת בני נוער בוגרים ממנו להכשרה בצרפת לקראת עלייה לארץ. והגיע אחרי כשנה לישראל, והצטרף לחלק מאחיו שגם הם עלו לארץ וגרו עם עוד קרובי משפחה בקיבוץ משמר העמק. בני המשפחה האחרים עלתה לארץ ב-1954. עד מהרה מיכה למד עברית והתערה היטב בקיבוץ, כשהוא עובד ולומד ככל צעירי היישוב. רק מאוחר יותר, בצבא, התברר למדריך שלו שמיכה לא יודע לכתוב עברית, אלא רק צרפתית, והוא לימד אותו לכתוב. מיכה התגייס לצה"ל ב- 3.11.1951 ושובץ לנח"ל. אך ביקש לעבור ליחידה קרבית יותר, בזכות הכושר הגופני המצוין שלו הוא התקבל לקומנדו הימי, שייטת 13. מיכה שמר סוד בכל עת שירותו בשייטת, לא סיפר על פעילותו, במהלך השירות הצבאי הוא חלה ונזקק לניתוח במערות האף. בעקבות זאת הוא נאלץ לעזוב, אך הוצע לו לא לזנוח את אהבתו לים אלא להצטרף לצוות ההדרכה בית הספר לקציני ים בעכו, וכך היה. משנת 1955 עד מותו, במשך למעלה מארבעים ושתיים שנים, שירת מיכה כמדריך בבית הספר, שהוא בית ספר תיכון המכשיר לתפקידי פיקוד וקצונה בחיל הים. בין היתר היה מיכה מורה לספורט, אחראי על טקסים ועל תרגילי סדר. במהלך עבודתו הוא הגיע בהפלגות עם תלמידים לפינלנד, לקפריסין ועוד. באחת ההפלגות הגיע לצרפת, ופגש את אחיו אחרי שנים שלא התראו. סגן-אלוף (מיל') זאב אלמוג, שהיה מנהל בית הספר לקציני ים משנת 1973 עד 1996 והכיר היטב את מיכה, סיפר: "אומרים שלגורם הזמן יש תכונה, שכשאדם צעיר הזמן נע לאט, וככל שהוא מתבגר הזמן צובר תעופה. אצל מיכה דימוי זה לא עבד. למעלה מארבעים שנה הזמן אצלו כאילו עמד מלכת. מיכה האנרגטי, מלא החיוניות, פעל בשטח ההדרכה כאילו זה עתה החל בעבודתו. מיכה היה אדם בעל תכונות טרומיות וערכים שקשה היום למצאם. יושר אישי, מופתי, ללא פשרות. אדם שהאמת אצלו לא ניתנת לערעור. נאמן ומסור לתפקידו באצילות נפלאה, שהייתה מיוחדת רק לו". ועוד סיפר זאב אלמוג: "מיכה, הדמות המרכזית של ההדרכה בבית הספר, לקח על עצמו את המשימות המורכבות ביותר, כמו צעדת ירושלים בה השתתפו המחלקות הבכירות של בית הספר – מעל למאתיים תלמידים … כשעברו הצועדים ליד במת הכבוד העיר ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק: 'ראה כמה יפה צועד גוש חיל הים'. ואני תיקנתי: 'זהו גוש בית הספר לקציני ים בעכו, חיל הים יגיע מאוחר יותר'. אמר מפקד חיל הים: 'צעידה והופעה למופת'. השבתי: 'אתה רואה את המדריך הצועד בראש? לו, ולו בלבד, מגיע הציון לשבח'. אכן, מיכה עבר על פנינו כאשר ארשת של אושר נסוכה על פניו". מיכה גם הצעיד את תלמידיו במפגן בטקס המכביה ברמת גן, שבסיומו זכה בפרס של טיול לחו"ל. ביום כ"ג בתשרי תשי"ט (7.10.1958) נפל אחיו של מיכה, יעקב. מספר האח יהושע: "הדבר נפל עלינו כרעם ביום בהיר, ובהיותנו עולים חדשים יחסית (ארבע שנים בארץ) לא ידענו כיצד להתמודד. וכאן מיכה היווה לי ולהורים משענת ועזר לנו בהתמודדות עם השכול, בהיותו מעורה בחיי המדינה בכלל ובחיי הצבא בפרט. זה אומר מפגש עם מפקדי היחידה בה שירת יעקב, התעניינות וחקירת האירוע הטרגי עצמו. הוא היה איש הקשר של המשפחה עם המוסדות". מיכה נשא לאישה את זינה (זהבה) ובני הזוג הקימו את ביתם בנהריה. בכורם יעקב נולד בשנת 1959, יאיר ב-1963 והבת עידית בשנת 1970. מיכה היה איש משפחה למופת שהשקיע בילדיו, ולימים בנכדיו. כתב הנכד אופיר: "סבא, אתה חסר לי במשחקים ששיחקנו, בבדיחות שסיפרנו, בשיעורי השחייה שלימדת אותי ואפילו בבישולים הטעימים שבישלת לנו". בהיותו בארץ מיכה פינק את כולם בבישוליו המוצלחים, ובצאתו להפלגות תמיד זכר להביא מתנות לכולם. גם במשפחה המורחבת הכירו את איכויותיו ויושרו הבלתי מתפשר של מיכה, דלת ביתו הייתה פתוחה לכולם והוא ידע להקשיב ולתת עצות טובות וחכמות לכל אחייניו. מיכה הקפיד כל השנים לשמור על קשר טוב עם כל משפחתו. אימו גרה בסמוך אליו, ובמשך שנים הוא הקפיד וביקר אותה מדי בוקר בדרכו לעבודה, עד פטירתה כמה חודשים לפניו. מספר אחיו יהושע: "לאחר פטירת אימנו, בהיותנו בשבעה, מיכה ביקש מאיתנו האחים להמשיך להיפגש ולשמור על אחדות המשפחה. ואכן, למרות מחלתו והטיפולים הקשים שעבר, יזם מיכה מפגשים שבועיים, אם זה בביתו בסיועה של רעייתו היקרה או בבית אחד האחים. מפגשים אלה קירבו אותנו מאוד, לאחר שנים בהן כל אחד מאיתנו היה טרוד בענייניו". לאורך השנים מיכה גידל תלמידים רבים שהגיעו לתפקידים בכירים בצבא ומחוצה לו, ביניהם מפקד חיל הים אלוף מיכה רם. במהלך שירותו הגיע מיכה לדרגת רב-סרן. סגן-אלוף דורון, מפקד בבית הספר לקציני ים, כתב: "… בקרב כל בוגרי בית הספר הוותיקים שפגשתי בשנתיים בהן אני נמצא כאן תמיד השאלה הראשונה הייתה – האם מיכה עדיין עובד בבית הספר? האם הוא ממשיך לחנך את הדורות החדשים של הקדטים? ללא ספק, רבים וטובים מ'אנשי קציני הים' השאירו חותם חיובי וחשוב על הבוגרים, אך מיכה היה אחד מהבולטים ביותר ביניהם. גם למבוגרים שימש מיכה 'אבא' תומך, עוזר, מנחה, מנחם, וגם מטיף ונוזף, מתוך נאמנות מוחלטת לערכים אותם חרטו האבות המייסדים על דגלו של בית הספר". רבים מתלמידיו של מיכה שמרו על קשר איתו במשך השנים, וכשנה לפני מותו הוא אף זכה למסיבת "חיים שכאלה". במהלך שירותו בבית הספר לקציני ים חלה מיכה במחלה קשה. הוא נאבק במחלה זמן רב, אך נפטר ביום י"ב בכסלו תשנ"ח (11.12.1997). בן שישים ושלש בפטירתו. מיכה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנהריה. הותיר אישה, שני בנים ובת, נכדים, אחים ואחות. במלאת שנה למות מיכה הפיקו בני המשפחה ספר לזכרו, ובו מובאים קורות חייו במילים ובתמונות ודברי פרידה. כתבה רעייתו של מיכה, זינה: "אני מתגעגעת לקום איתך, לאכול איתך, לפטפט איתך, לצחוק איתך, לטיולים איתך. אני מתגעגעת לשמוע את הקול שלך, לשמוע את הבדיחות שלך, לשמוע את צעדיך. אני מתגעגעת לעזרה שלך, לתמיכה שלך, לבישולים שלך, לפינוקים שלך. אני מתגעגעת לחיוך שלך, למגע שלך, לנשיקות שלך, לחיבוק שלך". הבת עידית כתבה: "זכיתי במשהו מיוחד, משהו שאף אחד, אף מרחק ואף זמן לא יוכל לשנות. זכיתי באבא שכזה. לפעמים כעסת, לפעמים צחקת, לפעמים הטפת ולפעמים בירכת, אבל תמיד את טובתי חיפשת … ונחמתי היחידה היא שאתה עכשיו מלאך, השומר עלי מלמעלה. לא נותר לי אלא להמשיך לגדול ולחנך על הערכים שנטעת בי בכל שנותי עמך". כתב הבן יאיר: "… את חותמך בי אי אפשר למדוד. את אהבתך לי אי אפשר לספור. ואת האומץ שלך להתמודד ולהחזיק אין לאיש … רציתי שתדע כי נמשיך בדרך שבה התחלנו יחד. דע כי הכוחות ותעצומות הנפש, אהבת האדם, אומץ הלב, הצניעות והדוגמה האישית הם מקווי האופי שנשאת והנחלת לי, ומצווה אני להמשיך כך". הבן יעקב כתב: "… קשה מכול הוא החלל שנוצר, החלל בלעדיך. עוד בעודי ילד נספגו אצלי תכונותיך, כשם שהעמדת דורות של בוגרים מבית היוצר שלך. ילדת, חינכת, טיפחת משפחה למופת, משפחה שממשיכה בדרכך, ספוגה בתכונותיך ובאהבה אליך. קשה לי מכול שאתה אינך לחלוק איתי את הרגעים היפים, ההתלבטויות, עצתך וידך המכוונת היו ואינם. אומרים שאופיו ותכונותיו של אדם מתגלים ובולטים בשעת משבר, אצלך אבא זה אחרת. תכונותיך, יושרך, והכנות בדבריך זכורים לי מאז ומתמיד. כבן בכור מקבל אני עלי להמשיך בדרכיך ולשמור על אחדות המשפחה כשם שעשית. החיים נמשכים, אבא, ובלעדיך, אבל החותם שלך נשאר טבוע בכל מישור של חיי, ואני מתגעגע". דורה, אחותו של מיכה, כתבה על פי אותיות שמו: "מכל המילים היקרות בעולם / יש לי לבחור את המתאימות מכולן / כה יקר היית לי, ואיך זאת אבטא? / הייתכן את חסרונך לי לתאר? // סמל למופת שימשת לנו כל חייך / לאשתך, לילדיך ולכל חניכיך / קיומך יישאר חרוט על לוח ליבנו". מגרש המסדרים בבית הספר לקציני ים בעכו נקרא על שם מיכה, שהדריך במקום עשרות שנים, ובכניסה למגרש הוצבה אנדרטה לזכרו

דילוג לתוכן