שמואל, בן שושנה וצבי-הרמן, נולד ביום ל' בשבט תשי"א (6.2.1951) במויססויל שבארגנטינה. מגיל רך אפשר היה להבחין באופיו המיוחד, בהתעניינותו ובחיפושיו אחר הטוב והיפה. לאהבתו לטבע לא היה גבול. בחוות ההורים בארגנטינה היו עזים, אשר שמואליק הוציא אותן למרעה, דיבר אתן, ליטף אותן, וישב לאכול אתן. כשהיה בן שלוש דרש ללמוד קרוא וכתוב, וכשמבוקשו לא ניתן לו, למד בעצמו, בעזרת לוח השנה. הוא אסף את ילדי השכונה ואת אחיו הקטנים והיה למדריך ולמורה של הקבוצה. הוא לימד אותם טבע וגיאוגרפיה, כתב והלחין שירים, הציג הצגות, ניגן בגיטרה וזימר. בנערותו המציא לו שפה בינלאומית, לדבריו – כדי למנוע מלחמות בעולם. יחד עם עליצותו הטבעית, הייתה בו גם נימה של עצבות. יום אחד, כשהיה ילד בן שבע, שב מבית-הספר ופרץ בבכי. כששאלו אותו ההורים לפשר בכיו, השיב: "המורה ביקשה מהתלמידים לעטוף את מחברותיהם. כשבדקה את העטיפות, התברר שאחד התלמידים עטף בנייר עיתון. המורה קרעה את העטיפה בכעס וזרקה אותה לפח". שמואליק נדהם מהתנהגותה וכאב את עלבון הילד: "איך היא לא חשה, שאולי לאמא שלו לא היה כסף לקנות עטיפה?" אם כי בסביבת מגוריה של המשפחה לא היה ציבור יהודי, דרשו הילדים בכל תוקף לעלות ארצה. אצל שמואל הייתה התשוקה כל כך חזקה עד שהפילה אותו למשכב. בשנת תשכ"ב עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בקיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, שם למד שמואל בבית-הספר היסודי של הקיבוץ, ואחרי-כן בבית-הספר התיכון-אזורי בבית ירח. קליטתו בקיבוץ הייתה קשה בגלל רגישותו. חסרה הייתה לו הפינה השקטה והבודדה שלו. זרים היו לו מנהגי הקיבוץ והפריעו לו לשזור את חלומותיו. לא יכול היה להתפשר עם סביבתו, ובכל זאת הצליח לבסוף להתחבב על חבריו, ולאט לאט למדו להתרגל לאופיו המיוחד. משסיים את לימודיו, יצא להדריך בתנועת "מחנות העולים" בחיפה. הוא היה מדריך מסור, שאהב את חניכיו והם אהבו אותו. בבית נהג לכנותם בשם "ילדי". כשהיה שב הביתה לחופשות, היה הבית מתמלא שמחה. הוא היה לוקח את הגיטרה בידו, תופס את אחיותיו בידיו ופוקד עליהן: "שבנה מהר! לשיר!" וכל הבית התמלא זמרה ושמחת חיים. הוא אהב מאוד את אחיותיו ודאג תמיד לחינוכן, עזר להן בהכנת השיעורים וסייע להן בבעיותיהן החברתיות. שמואל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1970 והוצב לחיל הרגלים. במסגרת שירותו עבר קורס מ"כים חי"ר, קורס מש"קי חבלה וקורס קציני חי"ר. את הקורסים כולם סיים בציונים מעולים. הוא התמסר בכל מאודו לשירותו הצבאי והייתה לו השפעה חינוכית עצומה על חניכיו. אמונתו הייתה שאין החייל צריך לציית בעיוורון, אלא כתוצאה מהשפעה מחנכת של המפקד, ומתוך משמעת פנימית. סיפרו עליו חניכיו: "הדוגמה שלו מלווה אותנו. הוא נתן לנו תורת חיים. היחס האנושי שהוא יצר בנו כלפי החיים, נשאר עמוק בלבנו". שמואליק, או סלע כפי שכונה בפי רבים, לא חיפש לעצמו גדולות ונצורות. הוא קיווה לחזור למשק, לענף הפרדס, ולעסוק בעבודת האדמה, שאהב כל כך. במלחמת יום הכיפורים שירת כמ"מ ברמת הגולן. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע ונפל בקרב הראשון על החרמון. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדות יעקב. השאיר אחריו הורים, חמש אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. על מעשיו בקרב סיפרו חבריו: "סלע אהב את הסכנה. בכל מקום שאפשר היה להסתכן ולהוכיח אומץ, היה רץ לשם ראשון. ואמנם, תכונה זו שלו התבטאה במלחמה. משפרצו הקרבות, דרש סלע שהאנשים שלו יהיו הראשונים לעלייה. כשהתחילו לירות פרץ קדימה. סלע היה, ללא ספק, הטיפוס המיוחד של היחידה". על לחימתו האמיצה הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור. והרי תיאור המעשה: "בקרב הראשון על החרמון, עם ההיתקלות בכוח הסורי, דילג סגן שמואל סלע ז"ל קדימה יחד עם עוד שני חיילים, והגיע קרוב לעמדות הסורים. הם ניהלו עם הסורים קרב צלפים וכך מנעו מהם להסתער על כוח סיירת, שנלחם בקרבתם. באחד הדילוגים נפגע סגן שמואל סלע ז"ל ונהרג. במעשיו ובאופן לחימתו גילה סגן שמואל סלע ז"ל אומץ לב וקור רוח". לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה קטעים ממכתביו, משיריו ומדברי חברים על דמותו.
