סלע, בן (בנימין)

בן הזקונים של יהודית ויוסי. נולד ביום י"א בתשרי תשמ"ב (9.10.1981) ביישוב הקהילתי קורנית שבמועצה האזורית משגב . בן נולד אחרי שתי בנות, ו כבן הזקונים נעטף באהבה רבה. את כל שנות לימודיו, מכיתה א' ועד י"ב, עשה בן במשגב – בבית הספר היסודי, ובבית הספר הניסויי העל-יסודי . הוא היה ספורטאי טוב וכדורסלן מוכשר, ושיחק במשך תשע שנים בנבחרת הכדורסל של משגב, שם הדביקו לו החברים את השם "ציון". בן היה ילד שובב אך תמים , ישר דרך ואוהב אדם. חיוכו היה כובש, צחוקו משוחרר, חוש ההומור שלו מיוחד, ועיניו מביעות טוב ואהבה, פשטות ויופי פנימי. "כבר בתור ילד קטן הוא היה רגיש מאוד לאחרים," מספרת עינב, חברת ילדות. "היה לו מוסר פנימי מאוד גבוה." "ילד יפה עיניים," ממשיכה ומתארת את בן רותי, המחנכת בתיכון, "שראה את היופי בכל מה שסובב אותו – באנשים, במעשים, בטבע . ילד של אהבה בלי תנאים, שאהב את האנשים ואנשים אהבו אותו. אם עשרה קבין של טוּב ירדו לעולם, אין ספק שאתה, בן, קיבלת תשעה מהם." ומסכמת גילה, המחנכת של בן בחטיבה: "יש אומרים על מורה מסוים שהיה מורה לחיים, בן היה עבורי תלמיד לחיים." ילד אהוב ואוהב היה בן, ומאוד מאוד משפחתי; היה חשוב לו להיות עם כולם ולכן תמיד הצטרף לאירועים המשפחתיים. קשר מיוחד היה לבן עם בני הדודים, ילדיה של סמדי, דודתו האהובה שראה בה אימא שנייה , והוא היה מעורב מאוד בחייהם . מעגלים רבים של חברים היו לבן והוא חיבר בין כולם. "יותר מכול הוא היה איש שאוהב, ומקבל, ונותן, וזה מה שעשה אותו איש קסום," אמר עליו חברו איתי. "אין לי ספק שהוא שבר לבבות של בנות רבות…" אומרת סמדי, "אך כיוון שהיה צנוע, הפריע לו שמתייחסים לחיצוניות שלו. תמיד חיפש את הפנימיות. נשמה טהורה, כולו נתינה." ומוסיפה עינב: "מאז ומתמיד היו בנות שרצו אותו , אבל בגלל היושר שלו, הוא אף פעם לא רצה לפגוע. תמיד רצה לוודא שהרגש אמיתי." בן התנדב ל"צנחנים", ועם גיוסו, ב -16.3.2000, החל את מסלול ההכשרה בפלחה"ן (פלוגת ההנדסה). הימים היו ימי הטרור של אינתיפאדת אל-אקצה – אירועי "גאות ושפל", ואת עיקר שירותו עשה בן בשטחים. רוב הפעילות המבצעית הייתה בתוך העיר, בין הבתים וב קרב התושבים. כאן בא לידי ביטוי הקונפליקט הגדול בין היותו של בן איש צבא ופטריוט, שיודע כי את העבודה צריך לעשות, לבין ערכיו ועקרונותיו המוסריים. חבריו לצוות מספרים שבן היה המצפון שלהם, וגם שהיה חייל טוב וביצע את כל המשימות שהוטלו עליו, התקשה להתמודד עם ההתערבות בחיי התושבים. "בן התאפיין בחוש צדק מפותח," מספר יאיר, חברו לצוות . היה לו אכפת מדברים שבדרך כלל אנחנו מפטירים ואומרים 'טוב, נו, ככה זה '. הוא היה עוצר ואומר, 'רגע, אבל למה?'…" משפחתו של בן ליוותה אותו לכל אורך הדרך הצבאית , נסעה לבקרו כל אימת שרק התאפשר, והתקבלה על ידו באהבה רבה עם חיבוק גדול, הגם שלא הרבה לשתפם בחוויות הפעילות, כדי שלא להדאיגם. קשר חם נוצר בין בני המשפחה לחברי הצוות של בן – חבריו בלב ובנפש. "כשהיינו באים לבקרו הבאנו אוכל לגדוד שלם, לא לצוות. החיילים תמיד היו צוחקים עלינו אבל אוכלים…" נזכר יוסי. כשהיה בן מגיע לחופשות מן הצבא, נהג לחטוף תנומה קלה, ומיד היו מתכנסים סביבו החברים במרפסת בית הוריו, ומפליגים בשיחות ארוכות אל תוך הלילה. בן היה פתוח להשקפות חדשות ושונות משלו, ותמיד חיפש את היופי והטוב שבאחרים. כתב גיא, אחד מחבריו: "… אתה לא יודע את זה, אבל היית לי מלאך… אתה אדם מקסים, צנוע. אותה דמות לחיקוי, שכל כך מכבד את כולם…" לאחר שהשתחרר מהצבא יצא בן לממש את חלומותיו ולטייל בעולם. נראה כי זו הייתה דרכו לפרוק את המתח שהצטבר בשנות שירותו , ולחוש עצמאות. המקום הראשון שהגיע אליו היה "קמינו דה סנט דייאגו" שבספרד – דרך הצליינים. אלף קילומטר גמע בן בהליכה רגלית, נהנה מן הנופים ומן האתגר, אך בעיקר התרשם מהמפגש עם האנשים. הקשר והשיח עם בני אדם היו חשובים לו ביותר, ובמהלך המסע התחבר לחבורה של צעירים מכל קצות העולם. אומרת יהודית: "כל מי שהכיר את בן הרגיש שמצא חבר לחיים." בכל מקום שטייל בו, נהג בן להשתלב ולהכיר את אורחות חייהם של התושבים; באחד מטיוליו באיטליה עבד ללא שכר בחווה, ובמסע אחר, במונגוליה, נשאר עוד כמה ימים, כדי לעבוד עם המקומיים. בקלי קלות היה מתחבר ומתקשר עם אנשים זרים לחלוטין, גם ללא ידיעת שפתם. "לאנשים היה קל להתחבר אליו בשל אופיו המיוחד," מסבירה יהודית. " בן היה גלוי לב, אמיתי, ופניו קרנו אור." במהלך טיול שערך בן בהודו פגש את אבשה, חבר ילדות, ויחד החליטו לערוך מסע סוסים בערבות מונגוליה. הם קנו מילון אנגלי-מונגולי כדי שיוכלו לתקשר עם המקומיים, ורכשו שני סוסי רכיבה וסוס לנשיאת המשא. ארבעים וחמישה יום נמשך מסע ההישרדות; מדי כמה ימים הגיעו למקום יישוב, קנו מצרכים בסיסיים בלבד, והמשיכו בדרכם. הם חיו בטבע, ומזונם העיקרי היה לחם שאפו בעצמם . בשל תנאי השטח, כמעט שלא תקשרו עם משפחותיהם. זה היה מסע לנפש , ובמהלכו עבר בן שינוי והתפתח רוחנית. עדות לכך היא הדברים שכתב ביומן המסע: "… אנחנו עוברים בדרך מפותלת, בין יערות, מטפסים ויורדים הרים וגבעות. בחלק מהמקומות השיפועים היו כה חדים שנאלצנו לרדת מהסוסים ולהוליך אותם. אלו היו ימים לא קלים בכלל, אך כאילו מלווים אותנו מלאכים ואיכשהו הדברים מסתדרים. … הטיול הזה לימד אותי הרבה על פשטות . אפשר לחיות מכלום …" כשחזר בן לארץ, ניכר השינוי שהתחולל בו. הוא סלד מחומריות, גילה עניין רק בנושאים רוחניים עמוקים , ומאוהב מושבע של בשר נעשה צמחוני . אהבתו לטבע הפכה למודעות אקולוגית עמוקה , והוא הצטרף לארגון "גרינפיס". "הטרידו אותו מאוד האבסורדים והניגודים שיש בעולם," סיפר סלו, חבר. "כל הגישה שלו לנעשה מסביב הייתה מאוד אכפתית. כשהוא היה נכנס בדלת, פשוט אור נכנס בדלת." בן סיים בהצלחה קורס מורי דרך ומלווי טיולים לחו"ל ובין שאר תכניותיו, התכוון להקים עם חברו אבשה חברת טיולי סוסים בחו"ל. בשנת חייו האחרונה התגורר בתל אביב, ועבד בסניף של פיצה "עגבנייה". שרה, אחת מידידותיו, מספרת כי פעם, כשביקרה אותו בעבודה, נכנס לפתע הומלס – בלי נעליים ועם בגדים קרועים. בן הסתכל על האיש, נתן לו פיצה חמה , ולאחר שיצא, שילם על הפיצה. "אז הבנתי," כתבה שרה, "מה זו הציונות שיש בך וזה הראה לי שיש אנשים כמוך שבאמת קיימים בעולם הזה…" ביולי 2006 סיים בן את "פרק תל אביב", וחזר לגור בקורנית. מלחמת לבנון השנייה, שפרצה ב-12 ביולי, תפסה אותו בעיצומן של הכנות למסע רכיב ת סוסים בשביל "חוצה ישראל". "באחד הימים הראשונים של המלחמה נפל טיל על בית בדרום לבנון שהיה מלא חיילים," נזכרת יהודית. "ברגע ששמעתי את זה, הרגשתי שככה בן ימות. התחננתי בפניו שייסע לאחותו שבאיטליה, אבל הוא אמר – 'זו מלחמה על הבית, ואני לא אברח.'" שבועיים לאחר פרוץ המלחמה קיבל בן "צו שמונה" וגויס למילואים. בטרם עלה ללבנון , חזר ליומיים הביתה. יהודית מספרת כי הבחינה שמשהו בו שונה, שהילד המחייך-תמיד רציני מדי, אפילו עצוב, אך לא הספיקה לברר זאת איתו בטרם נפרדו ממנו היא ויוסי בעפולה, בדרכו ללבנון. "הורדנו אותו, ולא רציתי להיפרד. הוא הלך. הסתכלתי עליו, וזהו ." הייתה זו פגישתם האחרונה . בן נפל בקרב בלבנון ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006), והוא בן עשרים וארבע . בשעה 13:30 פגע טיל נ"ט שירה החזבאללה בבניין שבו שה ו בן וחבריו בכפר דבל, בגזרה המזרחית. המבנה קרס, בן נפצע קשה, החילוץ התעכב, וחמש שעות אחר כך, שלוש מאות מטר מגבול ישראל, נפח את נשמתו. תשעה חיילים קיפחו את חייהם בתקרית, ועשרים ושמונה נפצעו. עם בן נפלו רב-סרן נת ן יהב, סרן ליאון יוני שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל עדי סלים, רב-סמל נאור קאלו ורב-סמל עידן קובי. לאחר נפילתו הועלה בן לדרגת רב-סמל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבמשגב. הותיר הורים ושתי אחיות – קרן ואורלי . על מצבתו חקקה משפחתו את המילים: "הגשמתי חלומות, הגשמתי את עצמי, הייתי מאושר". "בן נהרג בט"ו באב – הוא היה ילד של אהבה, שנהרג בחג האהבה," אמרה איילה מנדל, בת דודו . ספדו לו אחיותיו: "… בן, אתה לא מאמין לכמה אנשים אתה חסר, בכמה אנשים הצלחת לגעת… מיום שהתחלת להיפתח לעולם, לשאול שאלות ולהתעניין, לא הפסקת! ראינו אילו תהליכים מדהימים אתה עובר, איך הלכת עם הלב שלך, ורק איתו, ולמרות הלחץ מסביב לעשות את 'הדברים הרגילים', מעולם לא נשברת. גם כשהיה קשה המשכת להאמין בדרכך שלך וללכת בה בביטחון מוחלט, באמונה ובאהבה. במותך השארת לנו את צוואתך והיא ברורה וצועקת: תחיו את הרגע, תיהנ ו ממנו, תגשימו את כל חלומותיכם ואל תפסיקו לחלום. … והכי חשוב, תמיד להיות שמח. … אנו מבטיחים שנקיים את צוואתך. … אוהבות אותך תמיד, ותמיד תהיה איתנו, בתוך תוכנו וסביבנו." ספדה לבן סמדר, דודתו: "… אתה, שהיית מלא בתכניות להמשיך לכבוש דרכים והרים במסעות בארץ ובעולם, בחרת ללכת בדרך שבה כל כך האמנת, והמלחמה ומדי הצבא ממש לא היו הדרך שלך. … אך באיזו שלוות נפש קיבלת את הידיעה על 'צו השמונה' שבדרך אליך , ולאחר שהתעשת הסתכלת על חצי הכוס המלאה ושמחת לקראת הפגישה עם אנשי הצוות שלך. … ראיתי את ההשלמה שלך לקראת היציאה לקרב ואת ההבנה, שנוגדת את עקרונותיך. נזכור אותך עם עיניך הכחולות, השיער הגולש, החיוך המתוק, הלב הרחב. .." הספדו של אבשה: "בן. אני לא מבין. אני מנסה לחשוב הכיצד נלקחת מאיתנו. נלך את הדרך כפי שאתה הלכת, בשקט, בשלווה, בצניעות ובאהבה. … בכל העולם אבלים עליך עכשיו. בכל מקום שבו היית, יש חום ואהבה. את הגומה שהשארת, פרח יקר שנקטף, לא נצליח למלא לעולם. את החלק השבור בלב, לא נצליח להדביק עוד. את האהבה והחום שיש לנו, לא נצליח לתת לך. רק הזיכרון המתוק יישאר." אמרו על בן שהיה מלאך, וגם על פי תורת הנומרולוגיה היה כזה. בתאריך יום הולדתו ערכה משפחתו ערב הנצחה שבסיומו, נפל כוכב מהשמים. היה זה אות וסימן כאילו בן עצמו משתתף באירוע. לאחר נפילתו של בן קיבלו בני המשפחה מכתבים רבים המעידים על האהבה הרבה שזכה לה בחייו . כתבה רעות: "…תמיד השווצתי, שאיתך חוויתי את הרומנטיקה במלואה. כמו סניוריטה אמיתית. … נזכרתי בסרט של רוברטו בניני 'החיים יפים'. כן, כך זה היה איתך : תמיד לזכור את הנקודות היפות שבחיים. עיניים קורצות כמו שתי שמשות קטנות. תכול של ים עמוק וחיוך של זוהר שלג. שיער גולש כמו מפלים ותנועה אחת עדינה שמסיטה שערה סוררת. … תודה שנתת לי להסתכל לך בעיניים ולהאמין שלאלוהים יש באמת מלאכים, לא רק בשמים…" כתב שגיא: "… ציווית לנו את משמעות חייך. היופי והנתינה, האושר, הפשטות, להיות שמחים ומאושרים ממה שיש לנו כאן ועכשיו. לחיות את החיים האלה. … נחיה את הצו הזה. … אני לוקח אותך איתי בכל נשימה." לזכרו של בן הקימו הוריו את "הדרך של בן" – פארק ומצפור על רכס הר שכניה שבמרכזו שביל מתפתל, ולאורכו ציוני דרך המבטאים את רוחו של בן, כמו גבעה ועליה שבשבת שבראשה מתנשא סוס , וממנה יוצאים חיצים המופנים לכיוון הארצות שטייל בהן . מתחת לעץ שבצילו נהג בן לבלות, נבנתה פינת ישיבה מחומרים ממוחזרים, ובה מתכנסים מעת לעת אוהביו. בקצה השביל נבנה בגדר "שער לעולם" שעליו מעוצב ארז הלבנון, וממנו יכולים המבקרים לצאת למרחבים הפתוחים . כתבו יהודית ויוסי: "בן היה אדם אוהב טבע, מרחבים, חופש, ועם זאת אוהב אדם. בדרכו, הוקם המקום הזה – פיסה קטנה של טבע, נוף ושקט. רוחו של בן שוכנת כאן ומשרה את צוואתו על השוהים בדרך …" המשפחה אף יצרה תכנית הדרכה בשם "בן-אדם" : "העלינו את כל הנושאים והדברים שלדעתנו אפיינו ביותר את בן, את הבחירות שלו ואת הדברים שבהם בחר לעסוק. כיווצנו את הרשימה לחמישה נושאים מרכזיים – חמישה שערים: בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, כבוד לאדם באשר הוא אדם, בין האדם לטבע, בין אדם לעמו. " בן לא הספיק להגשים את חלומו לערוך עם חבריו מסע סוסים על תוואי "שביל ישראל". לאחר נפילתו החליטו חבריו להנציחו במסע המתוכנן, ותיעדו באינטרנט את התחנות העיקריות. לזכרו של בן כתבו חבריו והקליטו שירים. עוד הונצח בן בקבוצת כדורסל על שמו שהוקמה במשגב ובטורניר לזכרו, וכן התקיימה לזכרו ריצת ניווט ב"פארק אוסטרליה" שבמשגב. כתבו ההורים: "אהבה, סובלנות, הבנה – זו הדרך של בן. … יש אנשים טובים בעולם, רק צריך למצוא אותם. שמחה, חלומות, הגשמה עצמית .. . כדי להיות שלם עם עצמך, צריך להיות מודע לפנים. אם תקבל את מי שאתה, חייך יהיו מאושרים. זאת הדרך של בן." "אני ממשיך בדרך שאני רוצה בה ומאמין בה," כתב בן בסוף יומן המסע במונגוליה. "הדרך שלי, להגשים חלומות, להגשים את עצמי ולהיות מאושר ."