סלנט, יהודית (דיתה)

יהודית (דיתה), בת מלכה ויצחק, נצר למשפחה ירושלמית שעלתה לארץ לפני מאתיים שנה, נולדה ביום כ"ג באדר תשי"ד (26.2.1954) בנתניה. היא למדה שלוש שנים בבית-ספר יסודי יהודי בוינה שבאוסטריה, שמה נשלח אביה כנציג הסוכנות היהודית. אחר-כך חזרה המשפחה ארצה ויהודית המשיכה את לימודיה בבית-הספר היסודי על-שם חיים נחמן ביאליק בנתניה. אחרי-כן סיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון על-שם משה שרת. דיתה הייתה פייטנית של הצבע והצורה, של התנועה והצליל. כשהייתה באוסטריה למדה מחול ובלט בבית-הספר הממלכתי שליד האופרה של וינה. היא ניגנה בפסנתר ושומעיה גמרו את ההלל על נגינתה. לימים חיברה יצירות מוסיקליות. אולם עיקר מעייניה היו נתונים לציור. מגיל רך ציירה בצבעי שמן, בגואש ובצבעי מים. ציירים ידועי שם עמדו על כישרון הביטוי שלה ועל העצמה העזה המתפרצת מציוריה. לימים הוצגו ציוריה בתערוכות אמנים חובבים, שארגנו מוסדות שונים. חלקם מעטרים עד היום את כותלי בית הוריה. את תעצומות נפשה הנציחה גם בשירים. כדרכם של אמנים הייתה עדינה ורגישה, ואף-על-פי כן הייתה בה משובת נעורים. דיתה הייתה חברותית, וסביבה נקבצו ידידים רבים, שניהלו חיי חברה תוססים. מטבעה הייתה חזקת אופי. למרות שבגיל רך נשלחה מהעיר הקטנה בישראל אל הכרך הנכרי, על שפתו הזרה, מנהגיו השונים והקור העז שלו, השכילה להתערות במהירות בחיים החדשים. ידידיה אף התרשמו מכנותה. היא שנאה את הצביעות ולא חששה לומר את אשר בלבה לכל אדם, לרבות הוריה, ידידיה ומחנכיה. בטרם הגיוס ניהלה ויכוחים סוערים בזכות שירותן של בנות בצה"ל וגנתה את המשתמטות. יהודית גויסה לצה"ל באוגוסט 1972. לאחר שסיימה את הטירונות נשלחה לקורס לפקידות כתבניות. אחרי-כן הוצבה בבית-הספר לתותחנות בתפקיד פקידה. מפקדיה סיפרו שהייתה חברותית ומהירת-תפישה וכי הייתה מסורה לתפקידה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים תבעה שישלחו אותה לאזור הקרבות בטענה כי: "איני יכולה להישאר בעורף בשעה שכל חברי לוחמים על נפשם". אמרה ועשתה. היא נסעה אל חבריה הלוחמים ועודדה אותם, אך העלימה את הדבר מבני משפחתה. משקרב יום שחרורה מהשירות הסדיר התכוננה במרץ לבחינות הכניסה לבית-הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל". ביום ט' באדר תשל"ד (3.3.1974), ביום שעמדה לצאת לחופשת שחרור, נפלה יהודית בעת מילוי תפקידה בדרום. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאירה אחריה הורים ואח. לאחר נופלה הועלתה לדרגת סמל. אחרי מותה גילו בני משפחתה בעזבונה שירים על אודות המוות. בשירה "היתה" כתבה: "היצירה נגוזה, איננה יותר / ההבל חלף, רק הרוח נותר. / מלה קטנה, כואבת וחדה / לבדה – בתוך השורה… / הקו נמתח, רק הדף נותר, / הברק אחז בה / היד תפסה בה / האש לחשה לה… / היא איננה יותר…" במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "הרוח הרעננה, השקט והיסודיות בעבודתה, חן הליכותיה והתנהגותה, היו מופת לכל חבריה ומפקדיה".