סלם, מנחם
מנחם, בן ציונה ז"ל ושמואל יבדל"א, נולד ביום כ"ד בניסן תשי"ג (9.4.1953) בגדרה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "חורב" ביד-אליהו בתל-אביב. בהיותו בן אחת עשרה שנים, מתה עליו אמו, והוא עבר עם אחיו הקטן רחמים למעון יום, עד שיימצא להם פיתרון אחר. בשנת 1969 נשלח לישיבת "אחוזת יעקב" בגן יבנה, ושם סיים את לימודיו התיכוניים. מנחם היה חובב ספורט מושבע והיה פעיל להנאתו בכל סוגי הספורט, אך נמנע מהתחככות בחבריו במשחקים מאורגנים. הוא היה ילד ממושמע ונעים הליכות, שגרם נחת למשפחתו בכל אשר עשה. מטבעו היה ילד שמח ואופטימי, עזר לחבריו ולהוריו ככל יכולתו, ועל מות אמו התגבר באומץ, ואף היה לעזר רב לאחיו ולאחיותיו בניסיונם להתגבר על המשבר. חברים אהבו את מנחם, והוא אהב אותם אהבת נפש, והשתתף עמם בשמחותיהם ובבעיות היום-יום שלהם. הוא עשה גם רבות כדי לעזור לאביו בנשיאה בעול הפרנסה של משפחתו הגדולה, ועבד בשעות הפנאי מלימודים, בחשמל ובכל עבודה שהזדמנה לידיו. תקופה מסוימת עשה בסיני, בעבודה בחברה קבלנית לחשמל – ועבד שם וגם למד באותו זמן. מנחם גויס לצה"ל במחצית מאי 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות הטנק, הוצב ביחידת שריון בסיני. כחייל, היה מנחם אהוד על מפקדיו ועל החיילים ביחידתו, משום שהיה חבר טוב, בחור עליז וטוב לב, שעשה רבות לשמח את חבריו בתקופות האימונים והפעילות. הכל זוכרים אותו כחייל צייתן וממושמע, שמילא את כל המוטל עליו ברצינות ובמסירות. מעולם לא התנשא על חבריו ואף-על-פי שהיה מפקד, לא הקפיד על גינוני משמעת, אלא דרש רק ביצוע מדויק של הוראות הצבא וידע לשמש דוגמה בהתנהגותו ובדרך הביצוע שלו. כל ימי שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את בני משפחתו בבית, והרבה לבקר אצלם ולהיות במחיצתם, בחופשות שניתנו לו מן הצבא. הוא הקפיד לשמור על קשר עם הבית גם בתקופות של פעילות מבצעית, ואף הספיק לעבוד ולהרויח בבקרים של ימי החופשות. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לסיני והשתתפה בקרבות הקשים לבלימת התקפות המצרים. בקרב שהתחולל באזור דוור-סואר, בגזרה המערבית של תעלת סואץ ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), נפגע מנחם ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אב, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "הוא היה חייל מצוין וחבר נאמן. כל מי שהכירו – אהבו". משפחתו ומוקירי זכרו הוציאו לאור ספר "יזכור" להנצחת שמו.
