סלט, זאב (“זאבי”)

בן דוב ורבקה. נולד ביום ט"ו בתמוז תש"ט (12.7.1949) בתל- אביב. היה נכדו של אחד מראשוני הציונים בחוץ-לארץ ומאנשי העלייה השנייה בארץ, שהשפיע על זאב השפעה מרובה בסיפוריו על הארץ מראשיתה ומימי שלטון התורכים וכיוצא באלה. היה ילד בעל דמיון ואהב ספרים משחר ילדותו והעמיק בהם. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על שם דובנוב רכש את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון העירוני א' בתל-אביב והצליח בלימודיו; בעיקר הצטיין במתימטיקה ובהצלחה סיים את לימודיו במגמה הריאלית. אהב ספורט, גמר קורס-הצלה וחיבב שחייה. את הכנרת צלח שנה שנה. אף לצליחה האחרונה נרשם זאב אך לא זכה להשתתף בה. נוסף להצטיינות בלימודים היה בעל מידות ותכונות הראויות לציון. הוא לא אהב לראות בכשלון חבר ואף לא נטה להבליט את שכלו ותבונתו. מוכן היה לעזור בכל עת ובכל שעה לכל חבר שפנה אליו לעזרה בלי התיימרות וללא גאווה – שלא על מנת לקבל פרס או תמורה. עניו היה וצנוע ולא אהב כאשר סיפרו בשבחו על ציוניו הטובים ועל הצלחותיו. בטיוליו ברחבי- העולם בימי חופשותיו מבית-הספר התיכון היה נפגש עם נוער שלכל הארצות – וערבים בכלל, וכשהיה נשאל אם הוא שנא אותם, ענה: "את השנאה יוצרים הגדולים ולא אנו הילדים; אנו רק מושפעים מהם." בכלל היתה בו אהבת האדם כי שנאה לא ידע. כך היו הליכותיו במשך כל ימי חייו עד יומו האחרון בהיותו בצבא, כאשר הציע לחברו-לנשק, אשר חש בראשו, כי הוא יסייר במקומו. באוגוסט 1967 גויס לצה"ל והעריך את הצבא. בהיותו בסיירת-השריון כתב לאמו מתוך אושר כי הצבא הוא ביתו. את החבר'ה אהב, כי, בלשונו "אנחנו משפחה אחת". בשעת גיוסו מצא אותו הרופא רזה ואמר לו שמוטב שיתפתח תחילה, אבל הוא בשלו: "מרגיש אני שאני חב למולדת חובה גדולה. את מלחמת ששת הימים החמצתי ועלי לתת עכשיו מכוחי ומרצי. תראה שלא אאכזב;" והוא עמד בדיבורו, כי כוח של רצון לא-ייאמן ובלתי-נלדה היה לו. האימונים היו קשים לו בתחילה וכאשר הוכיחה אותו אמו שמחיר יקר מאד יהיה עליו לשלם בסיירת-השריון, ענה לעומתה: "אמא, יש לי אומץ ואת זה לא תגזלי ממני. חבל על המאמצים. לא לשרת ביחידה קרבית הרי זה כבריחה מן האתגר. מוכן אני לתת את חיי בעד המולדת. אמנם לחיות רוצה כל אחד אבל להיות מוכן למוות של כבוד בעד מטרה – זו חובה ראשונה. יש לי די אומץ לשלם כל מחיר שיידרש ממני" – ואמנם זאב שילם את המחיר היקר ביותר, את מחיר חייו, באותה צניעות שבה הלך לקצינות, באותה הכרה שתקופה זו דורשת הקרבה. פעם טען זאב: "האם דמם של בני-קיבוצים יקר פחות? האם להם אין אם ואב? האם מפני שמצבי הכספי טוב אשתמט מתפקידים מסוכנים? לא, אמא, אתם יחד אצא לשמור עליך ועל אבא! הרי מישהו חייב לשמור שם בגבול". זאב אהב מאד מוסיקה ושירה והיה מנגן על כלים שונים, וכשהיה בא הביתה לחופשה – ולו גם לשעות מספר – היה משמיע שירי-מולדת ויש גם את העליזים שבשירים. ועוד דבר אהב – את הנוף הפראי של סיני, שהוא ממש גן-עדן, כפי שהתבטא פעם, ובגן-עדן זה, בליל ב' באלול תשכ"ח (26.8.1968), תוך כדי נסיעה לסיור-לילה בג'יפ עלה על מוקש על גדות התעלה יחד עם שניים מחבריו – וכגלעד עדיין מונח הג'יפ ההפוך. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקד- יחידתו כתב למשפחה במכתב-התנחומים שלו בין השאר: "אם כי זאב היה חדש ביחידה התחבב על כל מפקדיו וחייליו. בשרתו ביחידה כמש"ק-סיור ביצע את תפקידיו כפי שהוטלו עליו לאור משימות הבטחון השוטף המוטלות על היחידה לשביעת רצון מפקידו