סלאמה, סלאמה

בן פהימה וג'מאל. נולד ביום 14.1.1981 בכפר ג'וליס, יישוב דרוזי בגליל המערבי. אח לסאפי, סופיה והבה. כבן בכור ונכד ראשון במשפחה, זכה סלאמה לאהבה ופינוק רבים מיום בואו לעולם. סלאמה למד בבית-ספר יסודי ובחטיבת-ביניים בג'וליס, והמשיך לתיכון 'עמל' בשפרעם, בו סיים י"ב כיתות במגמת חשמל לתעשייה ולבתים. הוא גדל והיה לצעיר עצמאי, שופע חוש הומור וחוכמה. סלאמה היה מקובל ואהוב על כל מי שהכירו, במשפחה, בכפר ומחוצה לו, בעל לב זהב וחיוך מקסים, שתמיד אהב לתת יד ולעזור בכל אירוע וצורך. בעיקר בלט בעזרתו בארגון אירועים וחתונות בכפר. סיפר סלמאן, חברו של סלאמה: "חכם גדול אמר פעם: 'הכשרון הוא לעשות בנקל את מה שאחרים עושים בקושי.' לך, סלאמה, היה כל הכשרון שבעולם. הכשרון להצחיק, הכשרון להנהיג, והכשרון לגרום לכל מי שנמצא סביבך להרגיש טוב." וחבר נוסף תיאר את סלאמה: "חבר אמיץ, שקט, איכפת לו מאחרים ואהב לעזור… סלאמה תמיד עמד לצידי, בכל המצבים. אבל כשהייתי מדבר איתו ושואל אם הוא צריך משהו, תמיד אמר 'לא תודה'." בחודש מרס 2000 התגייס סלאמה לצה"ל, לחיל-החימוש, ועבר קורס לטכנאי מערכות התראה. עם סיום הקורס נשלח לשרת במפקדת השליטה האחראית על הגבול בין ישראל וירדן. על אף הריחוק מביתו, סלאמה התאקלם במהרה, אהב את היחידה והיחידה אהבה אותו. עם הזמן התגלה כאיש מקצוע מעולה, ושימש נדבך חשוב בתחום הביטחון השוטף שבו עוסקת היחידה. גם מבחינה חברתית השתלב היטב. "לעולם לא נשכח את החיוך המקסים על פניו," כתבו חבריו ליחידה, "חיוך אשר הקרין אור לכולנו." על שירותו של סלאמה סיפר מפקדו: "ידענו שניתן לסמוך על סלאמה, ואף מינינו אותו לממלא מקום של מפקד המחלקה. לכל תקלה שאירעה בגדר יצא ראשון, גם כשהדבר היה כרוך בסכנת חיים. היה חייל מצטיין וממושמע, שאפתן ואחראי, שמילא משימות ותפקידים מעבר לדרישות החובה והתפקיד." ביום 2.3.2002 נהרג סלאמה בתאונת-דרכים בסמוך לצומת כפר חיטים. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. סלאמה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בג'וליס. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. מפקדו ספד לו: "האובדן של סלאמה הוא לא רק אובדן למשפחה, אלא גם ליחידה שלנו ולמערכת כולה. סלאמה היה נכס ליחידה… החיוך ושמחת החיים שאפיינו אותו נקטעו, והותירו את חיילי היחידה המומים וכואבים. סלאמה היה לנו חבר, אשר לעד נזכור אותו ואת דמותו." כתבה סופיה, אחותו של סלאמה: "כן, אחי, הלכת ולא תשוב/ ומה נשאר לנו בחיים חשוב/? געגועים שומרת לך בלב/ שמלא דמעות וכאב./.. יושבת לי כל יום בחדר/ ומתחילה להיזכר בעבר./.. ושואלת את עצמי – מה קרה/? ומתפללת ואומרת – הלוואי ויש דרך חזרה./. כן, איבדתי אותך אחי/ ולבי נשבר בתוכי/ תמונתך כל יום מנשקת/ ובלילה בוכה בשקט/ ממך אני מבקשת, כן ממך אחי הבכור/ שתחזור ותחזיר לי עימך את לבי השבור…"