סירקין, טוביה

בן מנוחה ויעקב. נולד ביום כ"ה בטבת תש"ב (14.1.1942) בקיבוץ דפנה שבגליל העליון. טוביה היה ילד עירני וחינני, שהתחבב על הכול. הוא סיים את בית-הספר היסודי והתיכון בקיבוצו והתבלט בחריצותו ובמעמדו החברתי בקרב צעירי המשק. הוא היה גם בן מסור להוריו, ממייסדי הקיבוץ. מגיל צעיר גילה כשרונות מוזיקליים, היטיב לנגן במפוחית והרבה להופיע במסיבות ובאירועים חגיגיים. טוביה היה בעל תבונת-כפיים, הצטיין בטכניקה ובאלקטרוניקה ונענה ברצון לכל פנייה לתקן מכשיר חשמלי או טרנזיסטור. מלבד זה אהב לבשל ולארח חברים, לטייל בטבע ולהתרפק על נוסטלגיה ופולקלור. עוד במהלך לימודיו השתלב בענף הפלחה ורכש מומחיות בטיפול בכלים חקלאיים. במסגרת חטיבת בני הקיבוץ יצא לעזרת יישובים צעירים, ביניהם קיבוץ רגבים, וגם שם הפגין את יעילותו כעובד חרוץ וכדמות חברתית מעוררת אמון וכבוד. בנובמבר 1960 גויס לצה"ל והוצב בחטיבת גולני. הוא עבר קורס מפקדי כיתות ומדריכי ספורט ועלה לדרגת סמל. במאי 1963 השתחרר משירותו הסדיר וחזר למשקו ולעבודת הפלחה. אחרי תקופה קצרה יצא לשנת שירות שלישית לעזרת יישובים צעירים, כשיעדו הפעם קיבוץ רעים. ב- 1965 נשא לאישה את חברתו – נילי, שהכיר בקיבוץ הצעיר ולזוג נולדו שלוש בנות – אסנת, אורית וגלי. בשנת 1972 עזב טוביה את המשק עם משפחתו ועבר לירושלים, שם למד מקצוע חדש – שיבוץ אבני חן ויהלומים. הוא עשה חיל בעבודתו וקשר קשרי אמון וחיבה עם לקוחותיו, ערבים כיהודים, חילונים כדתיים. כל העת שמר על קשריו עם קיבוץ דפנה ודאג להוריו המבוגרים. ביום י' בסיוון תשמ"ט (13.6.1989) נפל טוביה בעת שירותו, בהיותו בשירות מילואים, והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן ארבעים-ושבע היה במותו. השאיר אחריו אישה, שלוש בנות, הורים ואח – מיכאל. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "טוביה נפטר בעת מילוי תפקידו, בהגנה ובשמירה על ביטחון המדינה וגבולותיה. הוא ידע לשלב את דמות המפקד והחבר לאורך כל שירותו. בכך היווה דוגמה ומופת לכל חיילי היחידה ומפקדיה… בכל תקופת שירותו במילואים התנדב לעזור לחבריו ומפקדיו ביחידה. תמיד ביצע את משימותיו ביעילות ובמסירות הראויות לציון ולהערכה… כולנו, מפקדיו, פקודיו וחבריו מוקירים את זכרו לעד".