סימון, אברהם-שלמה

אברהם, בנם של אסתר ומשה, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר ביסטריצה שבצפון טרנסילבניה. הוריו היו חרדים, והוא למד ב"חדר" ובבית ספר עממי יסודי של הקהילה היהודית. בתחילת מלחמת העולם השנייה הוחזר חבל טרנסילבניה להונגריה. מיד לאחר מכן החלו היהודים לסבול מהתנכלויות. בקיץ 1941 גורשו מחוסרי הנתינות לעיר המבצר קמניץ-פודולסקי שבדרום-מערב אוקראינה, שם נרצחו בידי חיילים הונגרים. בשנים 1942 עד 1944 גויסו הגברים לעבודת כפייה באוקראינה במסגרת "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, ורבים מהם נספו. במרס 1944, לאחר שכבשו הגרמנים את הונגריה, רוכזו היהודים בשדה פתוח ומגודר. רבים מבין 7,000 היהודים שנותרו באזור נספו ונקברו בקרבת מקום. הנותרים גורשו ביוני אותה שנה למחנה המוות אושוויץ. אברהם ומשפחתו היו בין יהודי טרנסילבניה שגורשו לאושוויץ, שם נספו הוריו. אברהם הועבר למחנות עבודה בגרמניה, והודות לתעצומות נפש שגייס הצליח להחזיק מעמד עד כניסת הצבא האמריקני. לאחר השחרור עבר לאיטליה, הצטרף לנוער "אגודת ישראל" ובמחצית 1946 העפיל משם ארצה בספינה "ארבע החירויות". המעפילים נעצרו על ידי הבריטים וגורשו לקפריסין, ולאחר שהות בת חצי שנה במעצר הגיע אברהם לארץ ב-15 בפברואר 1947. אברהם הגיע לירושלים. התחנך במוסד "עליית הנוער" של "אגודת ישראל" בעיר, למד נגרות, ואת כל זמנו הפנוי השקיע בלימוד תורה. חבריו זוכרים את מזגו הטוב, את עליזותו הטבעית, את חיבתו לספרות ובייחוד לשירה ואת נדיבות רוחו בעזרה לזולת – במידת יכולתו הדלה. לאחר החלטת עצרת האו"ם ביום 29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות החל אברהם להתאמן בנשק, לקראת מלחמת העצמאות הצפויה. מאז נטל חלק בהגנה על שכונת ימין משה. פעם, בלכתו תחת מטר כדורים להוציא בחורה פצועה מהשכונה, נפצע גם הוא. כשהחלים מפציעתו הצטרף אברהם לכוחות הלוחמים של האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) בירושלים. כינויו במחתרת היה בן-שמעון אברהם. הוא עבר קורס ותפקד כחובש. לאחר קום המדינה שמר אצ"ל על מסגרתו הנפרדת בירושלים, משום שהעיר לא נכללה בתחום המדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם. ביולי 1948 היה אברהם בכוחות האצ"ל שלחמו במלחה. הכפר מלחה בדרום ירושלים (כיום שכונת מנחת/מלחה) היה כפר ערבי גדול, שתושביו הירבו כבר בראשית מלחמת העצמאות להטריד את השכונות היהודיות במערב העיר. עם פלישת צבאות ערב למרחב ירושלים והתבססות צבאות ירדן ומצרים בדרום העיר נוצר חשש שאלו ינצלו את הכפר ליצירת בסיס קדמי ועוין מול השכונות המערביות, שיסכן אף את מרכז העיר. לכן הוחלט ביולי 1948, עם המתקפה הישראלית הגדולה בכל מרחב ירושלים שהחלה בתום ההפוגה הראשונה במלחמה, לכבוש את הכפר. המשימה הוטלה על לוחמי ה"הגנה" ולוחמי האצ"ל מירושלים. ביום ח' בתמוז תש"ח (15.7.1948) כבשו הכוחות הישראליים את הכפר מלחה. אולם כאשר עשו לוחמי האצ"ל את דרכם לתפוס משלט ולהתבצר בו פתח הצבא הירדני בהתקפת נגד, והפגיז אותם באש עזה. עקב ההתקפה והמספר הרב של הנפגעים נסוגו לוחמי האצ"ל מהמשלט, כשהם נושאים את פצועיהם למערה בסמוך. בעקבותיהם נכנסו החיילים הירדנים למערה, כשהם טובחים בפצועים ובמוביליהם. אברהם, עונד סמל מגן-דוד-אדום ונטול נשק, היה בין נושאי הפצועים. היה אחד מעשרים לוחמי האצ"ל שנפלו בקרב זה. למרות האבדות הקשות נכבשו הכפר וסביבתו בשנית, והשליטה הישראלית על ירושלים הורחבה עד לדרום-מערב העיר. אברהם היה בן תשע-עשרה בנפלו. גופתו נמצאה אחרי ארבעה ימים והוא נקבר בשיך באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.